פסק דין
עניינה של עתירה זו, בעיקרה, בהחלטת המשיבה 1 (להלן – ועדת הערר) מיום 20.08.13, לאשר בקשה להיתר חפירה (להלן – היתר החפירה) שהגיש המשיב 4 (להלן – עו"ד סיון) בחלקות 21, 22, 23 וחלק מחלקה 167 בגוש 30072 בשכונת שערי צדק בירושלים (להלן – המקרקעין או חלקה 172). לצד החלטה זו, נתקפות בעתירה שורה של החלטות ופעולות של המשיבים השונים אשר נוגעות להליך התכנוני כולו.
במסגרת ההליכים בתיק זה נעתרתי לבקשתה של עותרת 1, הגב' יעל חיון (להלן – גב' חיון), להגיש עתירה מתוקנת. אלא שהעתירה המתוקנת כללה נהר של טענות מכל תקופת ההליך התכנוני. כל כך, עד כי דומה שאין אבן שהעותרות לא הפכוה ואין מאובן שלא הקיצו מתרדמתו; ולא עוד, אלא שרוב הטענות היו לא נהירות ונטענו שלא בסדר כרונולוגי, עובדה שיצרה קושי רב בהבנת הנטען בעתירה. ואם בכך לא די, לעתירה צורפו מאות עמודי נספחים, גם הם לא בסדר כרונולוגי, לעיתים אף שלא לצורך ומבלי שסומנו כראוי, דבר שהפך את משימת ההתמצאות בהם לכמעט בלתי אפשרית. בתיק אף הוגשו בקשות רבות מטעם העותרות, גם הן לוו בעשרות עמודי נספחים. חלק מהבקשות התקבלו אמנם, אולם רובן הוגשו שלא לצורך – ונדחו. התנהלות זו טשטשה את מוקדי הדיון והכבידה מאוד על בית המשפט, כמו גם על המשיבים השונים.
רקע
(א) תכנית 9936
ביום 29.12.05 אישרה המשיבה 2 (להלן – הוועדה המחוזית) את תכנית 9936, בתנאים (להלן – התכנית). כשנה לאחר מכן, ביום 08.11.06, פורסמה התכנית למתן תוקף. מדובר בתכנית נקודתית החלה על מתחם בשטח של 1,214 מ"ר הכולל את החלקות שפורטו לעיל וחלקה נוספת – חלקה 24. התכנית מאפשרת הקמת בניין בן 8 קומות בהתאם לנספח בינוי מנחה והוראות בינוי מחייבות המפורטות בה. בהוראות התכנית נקבע (בסעיף 21) כי תוקפה הוא לשבע שנים מיום אישורה, וכי אם "...לא יאושר היתר הבניה עד למועד כאמור – בטלות מכל וכל כל הוראותיה...". עוד נקבע בתכנית (בסעיף 16) כי בכל הנוגע לשלבי הביצוע "הבניה תבוצע בהינף אחד. לא תותר בניה בשלבים".
גב' חיון היא דיירת מוגנת המתגוררת בחלקה מספר 21 במבנה המיועד לשימור על-פי התכנית (יצוין כי נגד גב' חיון הוגשה תביעת פינוי מן המושכר (ת"א (י-ם) 37467-10-10). פסק הדין בתביעה ניתן ביום 09.10.13, בגדרו הורה בית משפט השלום בירושלים על פינויה של גב' חיון, בכפוף לסעד מן הצדק בתנאים שנקבעו שם. גב' חיון הגישה ערעור על פסק הדין אשר תלוי ועומד בפני בית משפט זה; בית המשפט הורה על עיכוב ביצוע פסק הדין, עד להכרעה בערעור).
(ב) החלטת ועדת הערר מיום 04.07.12
עו"ד סיון (בשמם של בעלי הזכויות במקרקעין) הגיש למשיבה 3 (להלן – הוועדה המקומית) בקשה להיתר בניה, מכוח התכנית, להקמת בניין מגורים. חלקה 24, אשר בבעלות המשיב 19 (להלן –מר אמסלם), לא נכללה בבקשה להיתר שהוגשה על-ידי עו"ד סיון. לפיכך, פורסמה הקלה מסעיף 16 לתכנית, העוסק בשלבי הביצוע ובבניה בהינף אחד. מטרתה של ההקלה הייתה לאפשר את הקמת הבניין בשני שלבים, ובמסגרת שני היתרי בניה נפרדים.
הוועדה המקומית דנה בבקשה והחליטה (ביום 24.10.11) לקבל באופן חלקי את ההתנגדויות שהוגשו לה, ולאשר את הבקשה בתנאים, לרבות ההקלה האמורה. בהחלטתה דחתה הוועדה את הטענות בנוגע לעצם הבניה, בציינה כי "הקמת המבנה מותרת מכוח תכנית מאושרת...". נוכח החשיבות שיש לקידום פיתוח העיר ופיתוח המרחבים הציבוריים לכל תושבי העיר, אישרה הוועדה את הבקשה להקלה "של בניה שלא בהינף אחד". עוד החליטה הוועדה לאשר הקמת חניה, בכפוף להגשת פתרון גישה אליה. כן הוחלט לדחות את בקשתו של עו"ד סיון לכלול בהיתר הבניה מרפסות החורגות מקווי הבניין.
על ההחלטה לאשר את הבקשה להיתר, לרבות ההקלה של בניה שלא בהינף אחד, הוגשו עררים מטעם גב' חיון (ועוררים נוספים שיוצגו על-ידה), מטעם גוף המתקרא "ועד החצרות" (שחברים בו צורפו כמשיבים 20-36 לעתירה זו, להלן – ועד החצרות) ומטעם עו"ד סיון.
גב' חיון העלתה טענות רבות בפני ועדת הערר: ההקלה לבניה שלא בהינף אחד משמעותה ביטול סעיף 16 לתכנית, ולפיכך היא מהווה סטייה ניכרת; הבקשה אינה תואמת את התכנית בכל הנוגע להריסת מדרגות הכניסה והמרפסת המצויים בבניין לשימור שבחלקה 21; הבקשה להיתר מכילה חריגה בגובה הבניין ושטחי הבניה; ולא ניתן לאשר כניסה לחנייה שלא במקום בו מאפשרת זאת התכנית. ועד החצרות טען כי אישור ההקלה של בניה שלא בהינף אחד תסכל את האפשרות לבנות בעתיד על חלקה 24, וכן תגרום לתושבים מטרד של ממש. עו"ד סיון הלין על ההחלטה לבטל את המרפסות החורגות מקווי הבניין.
ביום 04.07.12 נתנה ועדת הערר את החלטתה, בגדרה נקבע כי הבניה המבוקשת במסגרת ההיתר היא תואמת תכנית ולפיכך אין מניעה לאשרה. הוועדה דחתה את טענתה של גב' חיון על אודות הריסת מדרגות הכניסה לביתה. בהחלטה נקבע כי "עיון בתכנית ובפרט בנספחיה מגלה, כי התכנית לא כללה את שימור מדרגות הכניסה לבית הגב' חיון. יתרה מזו, לא רק שהתכנית אינה כוללת את שימור המדרגות, אלא שהיא מסמנת אותן להריסה, כאשר מיקום המדרגות מיועד למעבר לציבור" (שם, בסעיפים 72-73). נוכח האמור קבעה הוועדה כי "הפגיעה בגב' חיון אינה תוצאה של הבקשה להיתר אלא של התכנית" (שם, בסעיף 76). עם זאת, הואיל ו"מדובר במגוריו של אדם", קבעה ועדת הערר כי על מגישי הבקשה להיתר להקים מדרגות זמניות, על חשבונם, מיד לאחר הריסת המדרגות הקיימות, והורתה כי תנאי זה יירשם בהיתר הבניה.
אשר לחניה, ועדת הערר ציינה כי לפי התכנית, הגישה לחניה תיעשה רק מדרום לרחוב יפו, במעבר תת קרקעי. עם זאת, התכנית אינה מחייבת את בעלי המקרקעין לבצע את המעבר בפועל או אף לשאת בעלותו. לפיכך, קבעה הוועדה כי פתרון בעלי המקרקעין לפיו ייבנו מרתפי חנייה שייעשה בהם שימוש רק כאשר תבנה הגישה – הוא פתרון ראוי ונכון (שם, בסעיפים 151-157).
הוועדה המשיכה וציינה כי יש לבחון במסגרת הרישוי את ההקלה המבוקשת מבניה בהינף אחד, וכן לקבל את אישור הוועדה המחוזית לגבי השינוי בשלביות הביצוע. אשר להקלה מבניה בהינף אחד, החליטה ועדת הערר לאשרה, בתנאים. בכל הנוגע לשינוי בשלביות הביצוע, וכאמור לעיל, קבעה ועדת הערר כי הסמכות לאשר זאת נתונה לוועדה המחוזית, והוא נוכח סעיף 145(ג) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן – החוק).
במסגרת ההחלטה נדחה הערר של עו"ד סיון בעניין המרפסות החורגות מקווי הבניין.
(ג) החלטת הוועדה המחוזית מיום 27.01.13
בעקבות החלטת ועדת הערר, שעיקריה פורטו לעיל, הוגשה לוועדה המחוזית בקשה לשינוי שלביות הביצוע. ביום 10.09.12 דנה הוועדה המחוזית בבקשה, והחליטה לאשרה בכפוף למתן זכות טיעון בעניין. בעקבות פרסום הבקשה, הוגשו לוועדת המשנה להתנגדויות שלוש התנגדויות: האחת על-ידי גב' חיון, השנייה על-ידי ועד החצרות, ואילו השלישית על-ידי המועצה לשימור אתרים.
ביום 27.01.13 ניתנה החלטת הוועדה המחוזית. בהחלטה נקבע כי אין מניעה לאשר את השינוי בשלביות הביצוע, וכי בחינת הבקשה להיתר המתייחסת לחלקה 21 מלמדת כי ביצוע הבינוי המוצע בה, בנפרד מהבינוי שמאפשרת התכנית בחלקה 24, "אינו צפוי ליצור בינוי חסר או לפגוע בחזות האדריכלית של הבניין". עוד צוין בהחלטה, כי ההיתר לחלקה 24 מצוי בשלבים מתקדמים וכי "מובטחת התאמתו לבינוי שיבוצע בשלב הראשון" (שם, בסעיף 1). אשר לטענה לפיה הדבר יגרום להארכת מטרדי הבניה, קבעה הוועדה כי אין מדובר בהארכה משמעותית, וכי "שלביות הביצוע המבוקשת הינה סבירה ואין מדובר בשלביות חריגה או בפירוק הבינוי למקטעים רבים" (שם, בסעיף 2).
לצד דברים אלה, החליטה הוועדה לקבל את טענת המתנגדים, לפיה היתר הבניה המבוקש אינו מתייחס למבנה לשימור הקיים בחלקה 21, וקבעה כי "תנאי לאישור הבקשה לשינוי שלביות ביצוע יהא הכללת המבנה לשימור בהיתר הבניה, תוך קביעת ההוראות הרלוונטיות בעניין זה" (שם, בסעיף 5).