חיוב קיבוץ עינת לרשום את המערערת בפנקס החברים שלו

רקע

עניינו של הערעור המינהלי שבפניי בהחלטה מיום 7.7.08 של רשם האגודות השיתופיות שלא לראות במערערת חברה בקיבוץ עינת (המשיב).

1.         המערערת, בת 39, ילידת קיבוץ עינת ובת להורים חברי הקיבוץ, נשואה ואם לשני

ילדים, התגוררה ומתגוררת כל חייה בקיבוץ.

2.         הרקע לפרשה הוא בשינויים שעובר הקיבוץ בשנים האחרונות, במסגרתם נדרש לשאלה מי הם חבריו. הפרשה שבפניי החלה בפנייתו של הקיבוץ לרשם האגודות השיתופיות ביום 11.1.05 בבקשה להורות על מינוי חוקר כדי שיוגדר ויוסדר מעמדם של ארבעה בני קיבוץ, ביניהם המערערת, שלדברי הקיבוץ, קיימת אי בהירות לגבי מעמדם, והוא נוהג בהם כבני רשות הנתמכים על ידו (מוצג 1 למשיב). החוקר שמונה, מר שרגא פולק, קבע בדו"ח (מיום 15.3.05), בהתייחסו לכל הבנים כמקשה אחת, כי כולם לא הגישו מעולם בקשה להתקבל כמועמדים לקיבוץ, וממילא מועמדותם לא נשקלה; כי הם מקבלים זכויות רבות המוקנות לחברים, אך בכפוף להוראות סעיפים 72, 73 ו-88 לתקנון - לא נהגו בהם כבחברים. המלצתו היתה שלא להכיר בהם כחברים. במסגרת הדו"ח התייחס החוקר בקצרה ספציפית לכל אחד מהם, ולגבי המערערת ציין כי היא "טוענת לחברות מאז שחרורה מצה"ל ... כרגע אינה עובדת אולם כל הכנסה שלה מועברת לקיבוץ וכאמור מקבלת תקציב לדבריה אין לה זכות לבחור ולהבחר ואינה משתתפת באספות כלליות" (שם, מוצג 2). ביום 5.6.05, לאחר שארבעת הבנים לא התייחסו לדו"ח שהועבר לידיהם, ולאחר ששקל את העניין, החליט הרשם, על פי סמכותו שבתקנה 6 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973 (להלן- התקנות), לאמץ את מסקנות החוקר שלא להכלילם ברשימת חברי הקיבוץ (שם, מוצג 3).

3.         כשנה וחצי לאחר מכן (ביום 1.1.07) פנתה המערערת לרשם בבקשה לדון מחדש בנושא (מוצג 11 למשיב), וזאת, לאחר שהקיבוץ הודיע (ביום 25.12.06) כי הוא איננו מתנגד לכך, בציינו עם זאת כי איננו חוזר בו מעמדתו. בהמשך חזר בו הקיבוץ מהסכמתו ובאי כוחו טענו להיעדר סמכות עניינית של הרשם (שם, שם). הרשם, לאחר שדחה את התנגדותם, החליט (ביום 29.7.07) למנות חוקר חדש, את מר מורן בן נעים, כדי שיבחן מחדש את שאלת חברותה של המערערת (שם, מוצג 5).

4.         בדו"ח שהגיש (ביום 28.10.08) המליץ בן נעים שלא להכיר במערערת כבחברת קיבוץ. החוקר מציין כי לאחר סיום המסלול של "לימודים כנגד עבודה" נותרה המערערת ללא הגדרה פורמלית של מצבה. אלא, שלדבריו, המערערת הודתה כי בשנת 98' בערך פנתה למזכיר הקיבוץ וביקשה להתקבל לחברות ונענתה "כי עקב המדיניות הנהוגה באותה העת בקיבוץ, לא מבצעים אף הליך של קבלה לחברות ללא יוצאים מהכלל" (מוצג 6, בעמ' 5). מכך למד החוקר כי לפחות עד למועד זה לא ראתה המערערת עצמה כחברת קיבוץ, בהוסיפו כי "התנהגות המבקשת כלפי הקיבוץ, עד למועד קיומה של החקירה הראשונה לא שונה ומשכך, ניתן ללמוד כי אף היא לא ראתה את עצמה כחברה" (שם, שם). החוקר ציין כי המערערת העידה בפניו שמעולם לא השתתפה באסיפות הקיבוץ מפאת חוסר עניין והביע פליאתו על כך, לנוכח טענתה כי ראתה עצמה כחברה ולנוכח השינויים שעובר הקיבוץ. כן אמר החוקר כי מקריאת סעיפים 72-73 ו-81-85 לתקנון הקיבוץ בעניין "תלוי בחבר קיבוץ" עולה כי הקיבוץ נהג במערערת כבתלויית חבר, וזאת לנוכח היותה ביתם של חברי קיבוץ. החוקר התרשם מעדות מזכירי הקיבוץ אז והיום, כי "נראה כי הקיבוץ נהג במבקשת כמו גם בשאר המבקשים בהליכים הקודמים, לפנים משורת הדין, ובאורך רוח" (שם, בעמ' 7). החוקר קבע: "שלל הראיות והתימוכין שהוצגו בפני על ידי הצדדים מוכיחים מעל לכל ספק כי הקיבוץ נהג במערערת כתלויה וסיפק לה את כל צרכה מעל המתבקש, כאשר כל רצונו היה לאפשר לה לרכוש השכלה ומקצוע, אשר יאפשרו לה להתפרנס בעתיד מבלי שתזדקק לעזרת הקיבוץ. המבקשת אף לא סתרה עובדות אלה" (שם, שם). לדבריו, מימון לימודיה באוניברסיטה באופן כמעט מלא "כמו גם מתן הטבות ותנאים דומים לאלו של חברי קיבוץ רק מוכיחים שהקיבוץ נהג במבקשת כתלויה ולא כחברה" (שם, שם). כן ציין: "לא נסתרו מנגד עיני ראיותיה של המבקשת התומכות, לכאורה, בטענותיה, לענין חברותה בקיבוץ. אלא שממכלול הראיות והתרשמותי מנציגי הקיבוץ, נוכחתי עד כמה נהג הקיבוץ במ בקשת כתלויה ולא כחברה" (שם, בעמ' 8-7). החוקר הוסיף "ייתכן ואולי היתה נוחה למבקשת העובדה, שהתקציב והתנאים אותם היא מקבלת מהקיבוץ דומים לאלו שמקבל חבר ולפיכך לא ראתה צורך לפעול כדי לעגן את מעמדה בקיבוץ. כך גם נוכחתי כי המבקשת לא חשבה כי נהגו בה כחברה" (שם, שם). החוקר קבע כי לא מתקיים במקרה זה התנאי הבסיסי לתחולת תקנה 2א לתקנות בדבר התנהגות הדדית של המערערת והקיבוץ, לאחר שהקיבוץ לא נהג במערערת כבחברה.

המערערת השיגה על המלצת החוקר.

5.         בהחלטתו מיום 7.7.08 אימץ רשם האגודות השיתופיות את המלצתו של החוקר שלא להכיר במערערת כבחברת קיבוץ.

את המקרה ראה הרשם באופן הבא: "במקרה שלפנינו נראה כי קו דק מן הדק עובר בין טענות הקיבוץ למשיגה, כאשר לרוב לית מאן דפליג על העובדות, למעט אי פה ושם. על כן אין להכריע בנקל לטובת מי מהצדדים. המציאות ההיסטורית בהתנהגות הצדדים מאז ועד היום, יכולה לסבול את עמדתה של המשיגה כמו של הקיבוץ, ונראה כי בכדי להבין את התנהגות על בורייה אנו נצרכים להיות 'בוחני כליות ולב'" (עמ' 6 למוצג 1 למערערת).

בהתייחסו לדו"ח החוקר אמר הרשם, כי "אכן ויכול להיות שהדו"ח שנכתב לוקה בחסר ואינו מפרט דיו את הדרך בה הגיע למסקנה" (שם, בעמ' 11), בהוסיפו עם זאת כי "חובה להבדיל בין חוסר נימוק פה ושם, דבר שבהחלט לא ראוי ולא תקין, לממצא בכללותו" (שם, שם). בהמשך אומר הרשם, כי מהדו"ח עולה כי "... החוקר ביקש ממצאים, שקל ראיות, בחן עובדות, קיים דיונים ולאחר מכן הוציא החלטתו. החוקר בדק בעין אוביקטיבית את מסכת האירועים והזיקה ההדדית בין הצדדים, לא הותיר את מסקנתו כסברת כרס, על כן אין סיבה להפוך את החלטתו" (עמ' 12 למוצג 1 למערערת). הרשם מציין, כי אף החוקר הראשון הגיע לאותה מסקנה.

דיון

6.         תקנה 2א לתקנות קובעת:

"נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות הענין ... יראו אותו כחבר באגודה, אף אם לא נתקיימו בו הוראות תקנות משנה (א) ו-(ב) לתקנה 2, זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר באגודה".

7.         את החריג שבסיפא לתקנה פירש הרשם באופן שהוא חל על ההוראות שבסעיפים 73-72 ו - 81-80 לתקנון הקיבוץ בעניין "תלוי חבר". לשיטת הרשם, משעה שלשון החריג קובעת "זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר אגודה", ולא נאמר כי הוראה כזו צריכה להיות הוראה "האומרת שאין לראות בהתנהגות כדרך קבלה" (סע' 31 להחלטתו), הוראות התקנון בעניין "תלוי חבר" עונות לדרישת הסיפא שבתקנה 2א. כך מתחייב, לדבריו, גם מתכלית חקיקתה של התקנה ומכך שאילולא פירוש כזה יתייתרו הוראות התקנון לעניין "תלוי חבר". הרשם הוסיף וקבע כי ההתנהגות שבין המערער לקיבוץ לא היתה, כטענתה, ללא הגדרה פורמלית, אלא היתה לה הגדרה פורמלית, זו של "תלוי בחבר קיבוץ".

8.         אין בידי לקבל את פרשנותו של הרשם לדרישת החריג שבסיפא לתקנה. על פי לשונה, התקנה דורשת "הוראה מפורשת" הקובעת פוזיטיבית שגם אם "נהג אדם ונהגו בו  כחבר האגודה" לא יראו אותו כחבר. גם תכלית החקיקה, שבאה להגן על זכויותיו כחבר של מי שנהגו בו כך, אך לא התקבל פורמלית לחברות, דורשת שהפגיעה באותו אדם תהיה רק באמצעות הוראה מפורשת הקובעת כי אפילו נהגו בו כחבר, לא יראו אותו כך. התקנות לעניין "תלוי חבר" אינן מתאיינות גם אילולא פרשנותו של הרשם, משעה שמי שהוא "תלוי חבר" לא חלה עליו התקנה מלכתחילה, ואין רואים אותו אפוא מלכתחילה כ"חבר".

9.         נשאלת אפוא השאלה האם לפנינו "תלוי חבר", לא כחריג בתקנה 2א, אלא כאפשרות בפני עצמה, שאם היא מתקיימת במקרה זה, הרי, שכאמור, לא חלה כלל התקנה.

10.         המערערת טוענת כי קביעתו של הרשם בדבר היותה "תלוית חבר" איננה מנומקת ואיננה מבוססת על תשתית עובדתית כלשהי. לטענתה, לא החוקר ולא הרשם קבעו כי היא נזקקה או נזקקת לתמיכה לצורך קיומה, קביעה הצריכה לצורך סעיף 72 לתקנון. לדבריה, היא אדם עצמאי, עובדת, נשואה ואם לילדים. המערערת מוסיפה וטוענת כי לא קיים בדל ראיה המלמד על כך שהקיבוץ הגדיר את מעמדה כ"תלוי חבר" ולא הוצג ולו מסמך אחד המתייחס אליה באופן זה.

11.       הקיבוץ טוען, ראשית, כי המקרה דנן איננו נופל בגדרם של המקרים החריגים בהם