חיוב חלקי בכתובה שנקבע כי אין לחייב במלואה בשל היותה מופרזת ובטלה או קציבת פיצוי גירושין חלף הכתובה

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מתאריך כ"ז באייר התשפ"א (9.5.21) שלפיו תביעת הכתובה (בסך 1,777,777 ש"ח) של האישה – המערערת לא תידון בפני בית הדין מאחר ואין תכלית לקיום הדיון, שהרי גם אם יחויב המשיב – האיש, בשל הנסיבות, באופן עקרוני בתשלום כתובה, את בכתובה המדוברת (ובהתחשב בנסיבות התיק) אי אפשר לחייבו. בפסק דין זה בית הדין נימק את החלטתו בזו הלשון:

בית הדין סבור כי אכן מדובר בתביעת כתובה מוגזמת ומופרזת שאיננה מחייבת, ואין כל מקום לקיים בעניינה דיונים. הבעל לא מסכים להתפשר על סכום אחר, הואיל ולטעמו האישה קיבלה ממנו את פיצויי נזק הגוף שלו מהם הם רכשו את זכות המגורים הציבורי של הוריו – השווה היום הון עתק [...]

בנסיבות שלפנינו בית הדין סבור כי אין טעם לערוך דיוני הוכחות בנושא הכתובה, וגם אין מקום לערוך פשרה כזו או אחרת על סכום הכתובה, הואיל ומנישואין אלה האישה אמורה לצאת עם חצי נכס השווה הון עתק.

מנוסח החלטה זו השתמע שהנימוק שבשלו לא התקיים דיון בתביעת הכתובה הוא נימוק כפול, הן בגלל היות הכתובה מוגזמת, והן משום שהאישה מקבלת מהאיש סכום גבוה עם גירושיה (ונראה שהמכוון הוא שסכום זה יכול לשמש כתחליף לכתובה).

האישה ביקשה את הבהרתו של בית הדין האזורי, וביום א' בסיוון התשפ"א (12.5.21) ניתנה החלטה שמבהירה שהנימוק העיקרי הוא 'כתובה מוגזמת', ולא הסכום החלופי שכביכול האישה מקבלת. וכך היא לשון ההחלטה – ההבהרה: "תביעת הכתובה עצמה בתיק זה היא ביסודה תביעה דחויה ומופרכת בגלל שמדובר בכתובה מוגזמת כנכתב בפסק הדין."

ובכן, פסק דין נשוא הערעור קובע שמאחר שמדובר בכתובה 'מוגזמת' היא אינה מחייבת כלל, לא כולה ולא מקצתה, וכפי שכתבו בפסק הדין מיום כ"ז באייר התשפ"א (9.5.21):

הגישה הרווחת היא שלבני זוג שלא הייתה בבעלותם דירה ערב נישואיהם, ולא היו משופעים בממון (לא הם ולא הורי הבעל) – סכום כתובה הגבוה מעל מיליון ש"ח ייחשב לסכום דמיוני ומוגזם ויש לדון את הכתובה כדין התחייבות של 'אסמכתא' שאין בה כל תוקף מחייב.

על הכרעה עקרונית זו הוגש הערעור שעילתו המרכזית היא הלכתית־משפטית: לטענת המערערת בית הדין הכריע שלא כהלכה, וגם כאשר הכתובה היא 'מוגזמת' לכל הדעות יש לנקוב בסכום חלופי שלגביו יתקיים הדיון בתביעת הכתובה ולא להימנע מלכתחילה מקיום הדיון. בא כוח המערערת הפנה למספר רב של פסקים שחייבו בכתובה מוגזמת בסכום חלופי, ויצוינו להלן.

לאחר העיון, בית הדין מקבל את הערעור משני נימוקים:

הראשון הוא שלדעתנו יש לאמוד את דעתו של הבעל שהתחייב בתשלום הכתובה, אם הנסיבות יצדיקו זאת, מהו הסכום החלופי (המינימלי) שהיה מתחייב בו אילו היה נאמר לו בשעה שהתחייב בכתובה, שהסכום הוא 'מוגזם', וככל שיבואר להלן.

השני הוא שגם אם בית הדין סבור שאין לחייב ולאכוף את שטר הכתובה המקורי, יש לחייב ב'פיצויי גירושין', אם הנסיבות מצדיקות זאת, בסכום שמתאים לנסיבות, ולא לפוטרו בלא כלום, וככל שיבואר בהמשך.

להלן נעמוד על כל אחד מהנימוקים בנפרד.

כתובה 'מוגזמת'

שאלת תוקפה של כתובה 'מוגזמת' נדונה בפסקי דין רבים, חדשים גם ישנים, כשהבירור ההלכתי מתחלק לשניים: האחד הוא אם יש לחייב בסכום הנקוב בכתובה כפי שהוא; והשני הוא, אם לא מחייבים בסכום הנקוב, אם אפשר לחייב בסכום חלופי.

לשאלות עקרוניות אלו נכתבה בפסק הדין נשוא הערעור התייחסות כוללת בזו הלשון:

בנושא זה של כתובה מוגזמת כבר האריכו ודשו מספר פסקי דין ומאמרים הלכתיים שנכתבו על ידי דייני בית הדין הרבני לדורותיהם. ראו בהרחבה בספרו של הגרח"ש שאנן זצ"ל "עיונים במשפט" (חלק א סימן כד); ב"שורת הדין" – מאמרו של הגר"ד לבנון שליט"א (עמודים ער–רצג); "לב שומע לשלמה" (הגר"ש דיכובסקי שליט"א שחידושו המפליג בנושא זה לא התקבל על כלל ציבור הדיינים) – ראו גם פסק דין בית דין ירושלים (תיק מספר 1052109); פסק דין רבני גדול 1220008/1; פסק דין רבני רחובות 1201116, ועוד.

הגישה הרווחת היא שלבני זוג שלא הייתה בבעלותם דירה ערב נישואיהם, ושלא היו משופעים בממון (לא הם ולא הורי הבעל) – סכום כתובה הגבוה מעל מיליון ש"ח ייחשב לסכום דמיוני ומוגזם ויש לדון את הכתובה כדין התחייבות של 'אסמכתא' שאין בה כל תוקף מחייב (כמבואר בחושן משפט סימן רז). מובן שיש לדון בכל מקרה לגופו, אך זו הגישה הרווחת בפסיקות בתי הדין הרבניים – וקביעה זו הובאה גם משמם של גדולי הדור: הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגר"א שפירא זצ"ל – ראו במקורות שצוינו לעיל.

זאת אומרת: עמדתו של בית הדין האזורי היא שלא רק שאין לחייב בסכום הנקוב בכתובה, אלא גם אי אפשר לחייב בסכום חלופי מופחת, שלכל הדעות לא יוגדר סכום מוגזם, וטעמו הוא מאחר שהתחייבות בסכום מוגזם דינה כהתחייבות ב'אסמכתא' שאין לה תוקף מחייב – לא בכולה ולא במקצתה – וכפי שמתבאר במקורות המצוינים בפסק הדין.