חיוב חלקי בכתובה כפיצוי וכפשרה בגירושין שלרצון האישה אך גם באשמת הבעל

לפני בית הדין מונח ערעור המערערת – האישה על פסק דינו של בית הדין האזורי שפטר את המשיב – הבעל מתשלום תוספת כתובתה.

הנימוק ההלכתי להחלטה זו הוא שהאישה היא שיזמה את הגירושין, ולמצער – שני הצדדים רצו בגירושין, ומשכך אין האישה זכאית לתוספת כתובה. בית הדין השתית הנחות אלו על דיוק בלשון המסמך שכותרתו "הסכם גירושין" ושאותו הגישו הצדדים לתיק, וכן על סמך התרשמותו מהתנהלות הצדדים ומקלטת המתארת את התנהגות האישה במריבה שפרצה ביניהם.

אין ספק שהבסיס ההלכתי להחלטת בית הדין האזורי הוא בסיס מוצק. אם אכן היוזמה לגירושין יצאה מהאישה כדברי הבעל, או שלכל הפחות היה לשני הצדדים רצון משותף להתגרש, האישה אינה זכאית לתוספת כתובתה, ולהתרשמות בית הדין זה מה שקרה בנידון שלפנינו. אלא שלטענת האישה התרשמות בית הדין הייתה מוטעית.

כידוע אין מנהגו של בית דיננו להתערב בקביעות העובדתיות של ערכאה קמא. הדבר נסמך על העילות שנקבעו בתקנה קלה, כעילות להגשת ערעור כדלהלן:

אין ערעור אלא על יסוד הנימוקים דלהלן:

(א)            טעות בהלכה.

(ב)            טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות.

(ג)            פגם בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון.

לעיל ביארנו שאין בפסק דינו של בית הדין טעות בהלכה. לא היה פגם בניהול הדיון וכמו כן אי אפשר לטעון שנפלה טעות הנראית לעין בקביעת העובדות, שהרי בית הדין פעל לפי התרשמותו ולא הוצגו הוכחות חותכות להוכחת טעותו. ובאמת, ככלל דבר זה הוא מן הנמנעות, שהרי קשה לעמוד על בירור העובדות לגבי הדברים הקורים בין בני זוג בארבע אמותיהם – ומטעם זה תיקנו רבותינו במקרים מסוימים להעמיד נאמן בין הצדדים כדי שיברר לנו מיהו הגורם, כמבואר בדברי הרמ"א (אבן העזר סימן עד וסימן קנד), ואין כאן מקום להאריך – ולכאורה מכיוון שהדבר לא ניתן להיעשות בנידון כנידון דידן ואין באפשרותנו להגיע לחקר האמת, היה מקום לדחיית הערעור ואולי אף לדחייתו על הסף.

עם זאת בנסיבות המקרה שלפנינו נראה שהיה מקום לפשר בין הצדדים ולא להעמיד על שורת הדין. משכך ניסה בית הדין לפשר בין הצדדים בדרכים שונות, אך מבוקשנו לא עלה בידינו לאור התעקשות הצדדים. לאור האמור עלינו לתת את הכרעתנו.

נעתיק את העובדות בקצרה כפי העולה מטיעוני הצדדים והחומר שבתיק.

הצדדים היו בני זוג למעלה מחמש שנים טרם נישואיהם, כפי העולה מכתב תביעת הבעל לגירושין. גם בתקופה זו היו בין הצדדים מריבות שבהן היו, לטענתו, התפרצויות זעם של האישה ובהמשך למריבות הייתה האישה עוזבת את הבית לבית אימה וחוזרת לאחר זמן.

הצדדים נישאו ביום י"א בשבט תשע"ו (21.1.16). חמישה חודשים לאחר הנישואין, ביום ט"ו בסיוון תשע"ו (21.6.16), פרצה מריבה בין הצדדים בנוגע לאלבום החתונה, המריבה שהביאה למשבר. בגין מריבה זו עזבה האישה את הבית ושהתה מחוץ לבית כל הלילה. כששבה האישה למוחרת המשיכה המריבה ולובתה, בעקבותיה פתחו הצדדים ביום י"ז בסיוון תשע"ו (23.6.16) תיק אישור הסכם גירושין, ובמסגרתו הגישו מסמך שכותרתו "הסכם גירושין". אך המעיין יראה שאין זה הסכם, אלא הגשת עמדות הצדדים לבית הדין.

לאור הרקע שממנו באו הצדדים ובעיקר מפני ששניהם אינם משפטנים וברור שלא התייעצו עם איש לפני שהגישו וניסחו את הבקשה – ומסתבר שהמסמך נערך בהמתנה בתור לפתיחת תיק – אין לדקדק בלשונות האמורות במסמך זה.

בשל חילוקי הדעות ביניהם בעניין תשלום הכתובה הגיש הבעל ביום ה' בתמוז תשע"ו (11.7.16) תביעת גירושין. הצדדים התגרשו ביום כ"ח בטבת תשע"ז (26.1.17).

עיון בתיק מורה שלא הייתה סיבה אמיתית לגירושין, ובית הדין מצר על שלא היה גורם אחראי וממתן בשטח שירגיע את הצדדים, ישקיט את המריבה ויביא לשלום בית, שאילו כך היה לא היה מתקיים בצדדים מה שאמרו חז"ל (סנהדרין ז, א):

אמר רב הונא: האי תיגרא דמיא לצינורא דבידקא דמיא, כיון דרווח – רווח. אביי קשישא אמר: דמי לגודא דגמלא, כיון דקם – קם.

ההוא דהוה קאמר ואזיל: "טוביה דשמע ואדיש, חלפוה בישתיה מאה." אמר ליה שמואל לרב יהודה: קרא כתיב "פוטר מים ראשית מדון".