חיוב האשה בדמי תיווך גם אם הבעל הוא זה שחתם על הטופס בפועל

1.         התובע עותר לחייב את הנתבעת לשלם לו סך של 29,154 ש"ח שכרו כדמי תיווך.

            לטענת התובע - כך בכתב התביעה וכך גם בתצהיר שלא נסתר שכן הנתבעת ויתרה על חקירתו הנגדית של התובע - הוא תיווך בעבור הנתבעת בעסקה של מכירת בית ברחוב התמר 10 במזכרת-בתיה (להלן: "הנכס"). לטענתו בתאריך 18.4.07 חתמה הנתבעת על "טופס הזמנת שרותי תיווך"  (להלן: "הטופס") שמעגן את ההתקשרות ביניהם ואשר בו היא התחייבה לשלם לו במועד חתימת הסכם המכר, דמי תיווך בשעור של 1.5% מסכום המכירה. עוד התחייבה הנתבעת לשלם לו פיצוי בשעור של 4% מדמי התיווך, עבור כל חודש של איחור בתשלום דמי התיווך. התובע מוסיף וטוען שבתאריך 8.7.07 נחתם הסכם למכירת הנכס בתיווכו, וכתוצאה מפעולות התיווך שהוא ביצע, וכי הנכס נמכר בסך של 1.420.000 ש"ח. חרף זאת לא שילמה הנתבעת את דמי התיווך, כפי שהתחייבה בטופס הנ"ל, ובהסכם ביניהם. התובע מוסיף ומציין שהנתבעת חתמה גם על טופס להזמנת שרותי תיווך בגין שכירת דירה שכן הוא תיווך בשבילה גם בשכירת דירה וכי בגין פעולות אלה, וכמתחייב מאותו טופס, היא שילמה לו סך של 5,738 ש"ח שהם שווי ערך של דמי שכירות בעבור חודש אחד - הכל כפי שהוסכם ביניהם. טופס זה לא נשמר על ידו וזאת משום שהנתבעת קיימה את ההתחייבות על פיו.

2.      2.       הנתבעת טענה - בכתב ההגנה, בתצהיר התומך ובחקירה הנגדית - שהיא לא חתמה על הטופס אלא בעלה ומשכך לא נקשרה עסקת תיווך בינה לבין התובע וזאת לנוכח הוראת סעיף 9 (א) לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996 (להלן: "החוק"). לדבריה, היא ביקרה במשרדו של התובע ב- 18.4.07 וזאת משביקשה לבצע שתי עסקאות: האחת, מכירת הנכס והשניה - שכירת דירה. לצורך כך היא מילאה את פרטיה האישיים בטופס אך משנוכחה לדעת שהתובע מבקש שכר תיווך מוגזם, היא סרבה לחתום על הטופס וביקשה ממנו שינהל משא ומתן עם בעלה. בהמשך, הגיע בעלה למשרדו של התובע ולאחר משא ומתן בין הצדדים, הוא זה שחתם על הטופס וזאת לאחר שהתובע התחייב בפניו שדמי התיווך לא יעלו על 1% עבור שתי העסקאות, וכן התחייב שיושמט מהטופס הסעיף שמחייב בתשלום 4% מדמי התיווך בגין כל חודש של איחור בתשלום. היא הוסיפה וטענה שהיא שילמה לתובע סך של 5,738 ש"ח עבור שרותיו.

            עוד היא טענה בכתב ההגנה כי התובע הטעה אותה כאשר יצר מצג שווא בפניה ובפני בעלה לגבי תנאי ההסכם ביניהם וכי גם מטעם זה יש לדחות את התביעה. ייאמר מיד - דין טענה אחרונה זו להדחות על הסף שכן בהעלותה טענה זו, מעלה למעשה הנתבעת טענות עובדתיות חלופיות: מחד, היא טוענת שכלל לא התקשרה עם התובע בהסכם, באמצעות הטופס, ומאידך היא טוענת שהתובע הטעה אותה לגבי תנאיו של ההסכם וברור ששתי טענות עובדתיות חלופיות אלה, אינן יכולות לדור בכפיפה אחת.

3.         בחקירה הנגדית חזרה הנתבעת על טענותיה בכתב ההגנה ולענין הסכם השכירות היא אמרה שאין בידיה את הסכם השכירות, שדמי השכירות החודשיים עומדים על סך 1,200 דולר וכי בעבור החודש הראשון של השכירות היא שילמה סך של 4,800 ש"ח.

            היא מוסיפה ואומרת ששתי העסקאות - עסקת המכר ועסקת השכירות - היו אמורות להחשב כעסקה אחת לצורך תשלום דמי התיווך, כאשר שכרו של המתווך היה צריך להיות 1% מעסקת המכר וכי למעשה לא קיים הסכם נפרד לגבי תשלום דמי תיווך לגבי עסקת השכירות. כאשר היא נשאלה מדוע שילמה לתובע דווקא את הסך של 5,738 ש"ח, השיבה ואמרה שעל פי סיכום שלה עם התובע, התשלום הראשון שהיא היתה צריכה לשלם היה אמור להיות בגובה דמי השכירות של החודש הראשון. על פני הדברים ומתוך דברים אלה של הנתבעת, ברור שמלעשה התשלום ששולם על ידי הנתבעת לתובע הוא בגין ובעבור פעולותיו כמתווך בעסקת השכירות - הא ותו לא, שאלמלא כן, לא היו הצדדים נוקבים דווקא בגובה דמי השכירות כסכומו של התשלום הראשון.

            בהמשך החקירה הנגדית היא מאשרת שבמועד ששילמה את הסכום הנ"ל לתובע כבר היה זכרון דברים עם רוכש הדירה ולפיכך היא מתבקשת להראות היכן בטופס נכתב שדמי התיווך שהיא תשלם התייחסו גם לעסקת המכר וגם לעסקת השכירות והיא אומרת שהדבר לא נכתב אלא סוכם בעל פה. טענה זו של הנתבעת היא טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב שעל פי הדין - סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומני - לא ניתן לטעון אותה ובודאי שלא ניתן לקבל אותה.

            בהמשך היא אומרת שכל שהיא חייבת לתובע הוא ההפרש בין 1% מתוך 1.420.000 ש"ח לבין הסכום שהיא כבר שילמה לו. או אז היא מעומתת עם מה שנכתב ע"י בעלה בתצהיר שעליו הוא חתם במסגרת תביעה שהוא הגיש כנגד התובע (בטענה שהתובע הוא זה שחייב לו כספים בגין נזקים שגרם), לאמור: שאין הם חייבים סכום כלשהוא לתובע, היא משיבה ואומרת שאין היא יודעת משום שהיא לא מכירה את הענין. תשובה זו מאוד קשה לקבל משום שנראה שבני הזוג מעורים שניהם בעניינים המשותפים שלהם, ולא בכדי ביקשה הנתבעת שבעלה, שאיננו עו"ד, ייצג אותה בדיון, בקשה שנדחתה על ידי לנוכח הוראות חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, שאוסר ייצוג בעלי דין ע"י מי שאיננו עו"ד ולנוכח העובדה שבעלה של הנתבעת לא טרח להגיש תצהיר מטעמו.

4.         לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את טענות הצדדים ובחנתי את האמור בטופס, המסקנה אליה אני באה היא שיש להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת. נבאר: 

            אכן, סעיף ,9 לחוק קובע כהאי לישנא:

            "מתווך במקרקעין לא יהיה זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, שבה נכללו כל הפרטים שקבע שר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת".

            ואכן, ההלכה קובעת שדרישת הכתב בסעיף 9 של החוק איננה דרישה פורמליסטית בלבד, כי אם דרישה מהותית, אשר בהעדרה יש כדי לבטל כל עסקת תיווך.

            אלא מאי? על פני הדברים נראה שהנתבעת ובעלה עשו יד אחת בנסיון כושל להתחמק מלשלם את דמי התיווך וכי לפיכך מילאה הנתבעת את פרטיה בתוך הטופס אך לא חתמה ואחר כך חתם הבעל על הטופס, וזאת כדי לאפשר אחר כך את הטענה שהנתבעת, שפרטיה הם שבטופס, לא חתמה ומכאן שלא התמלאו דרישות החוק. בשים לב לכך שמדובר בבני זוג שלא נשמעה כל טענה שיש ניגוד אינטרסים ביניהם, ושסביר להניח שפעלו בצוותא חדא, בענין מכירת ביתם, כמו גם שכירת בית אחר, הרי ניתן להסיק שהם פעלו יחדיו גם בנוגע להזמנת שרותי התיווך מאת התובע לצורך מכירת דירתם. ובשל כך שהם שותפים, הם מחייבים בפעולותיהם זה את זה. זאת ועוד - הנתבעת עצמה העידה ששלחה את בעלה כדי לנהל משא ומתן עם התובע לצורך קשירת העסקה וליתר דיוק סיכום פרטיה. דהיינו, בעלה של הנתבעת פעל כשלוחה, ושלוחו של אדם - כמותו. כך, על פי הוראת סעיף 1 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965, אשר קובע כהאי לישנא:

"שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי הענין, את השולח".

במצב דברים זה ולנוכח הוראות החוק, גם אם מי שחתם בפועל על הטופס הוא בעלה של הנתבעת, עדיין פעולה זו שלו מחייבת את הנתבעת בהיותו שלוח שלה, ולנוכח המסקנה שהושגה בין הצדדים הן לענין קבלת שרותי התיווך מהתובע והן לענין סיכום הפרטים באמצעות בעלה של הנתבעת.

5.         המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא שהטופס מחייב גם מחייב את הנתבעת ומשכך חייבת לשלם לתובע את דמי התיווך.

            השאלה השניה שעלינו לבחון היא שאלת גובה דמי התיווך. כזכור, טוענת הנתבעת שבעלה הגיע עם התובע להסכמות אחרות מאלה שנרשמו בטופס. גם טענה זו איננה יכולה להתקבל משום שהיא טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב - מחד, ומאידך - לא הוצג בפניי כל טופס אחר שבו נרשם אחרת לענין גובה דמי התיווך ונמחקה בו ההתחייבות לשלם פיצוי בשעור של 4% מדמי התווך בגין איחור בתשלום. הדעת נותנת שאם אכן היו מגיעים התובע ובעלה של הנתבעת להסכמה בדבר שעור אחר של דמי התיווך ואי תשלום פיצוי בגין איחור בתשלום, הרי היה בידי הנתבעת ו/או בעלה טופס אחר מזה שמציג התובע, ואת אותו הטופס היא היתה צריכה להציג במהלך הבאת ראיותיה. לא שמעתי כל טענה מפי הנתבעת שאין בידיה טופס שמעגן את ההתחייבות ו/או שלא נמסר לה טופס כזה. כאשר היא נשאלה במהלך החקירה הנגדית היכן ההעתק שלה של הטופס, היא השיבה רק באמירה שהיא לא הביאה אותו וגם תמהה למה היא צריכה להביא אותו אם מצוי בתיק בית המשפט העתק של הטופס. הלכה פסוקה היא שמקום שבעל דין נמנע מהבאת ראיה שעומדת לרשותו, קמה חזקה לפיה אם היתה מובאת הראיה היא היתה פועלת לרעת אותו בעל דין. כך במקרה דנן. משלא הביאה הנתבעת את הטופס - העתק ההסכם, שמצוי בידיה - חזקה היא שלו היתה מביאה את ההעתק, היינו מגלים שמה שנכתב בו איננו תואם גרסתה שלה אלא את גרסתו של התובע.

            ברור, שבנסיבות אלה לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת לפיה תנאי ההתקשרות היו שונים מאלה שכתובים בטופס.

6.         משבאנו לעיל לכלל מסקנה שהתשלום ששולם על ידי הנתבעת היה לא בגין עסקת התיווך של מכירת הבית אלא בגין העסקה של התיווך בשכירת בית אחר, אזי המסקנה היא שהנתבעת לא שילמה כלל ועיקר סכום כלשהוא בגין דמי התיווך על פי התחייבותה שעוגנה בטופס.