חיוב האוניברסיטה העברית לשלם קצבת שארים

רקע התביעה

1. לפנינו תביעת התובעת לחייב את האוניברסיטה העברית בירושלים, הנתבעת, לשלם לה קצבת שארים לה היא זכאית, לטענתה, כאלמנת פלוני ז"ל (להלן: המנוח).

התובעת מבקשת כי בית-הדין יורה לנתבעת להעביר לידיה את סכום התביעה בסך 454,490 ₪, חלקם בתוספת פיצויי הלנה וחלקם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית (סכום זה מהווה, כך על-פי התובעת, את גובה הקצבה מיום פטירתו של המנוח ועד יום הגשת התביעה). עוד מבוקש, כי בית-הדין יורה לנתבעת להעביר לידי התובעת את הקצבה בגין התקופה שממועד הגשת התביעה ועד למתן פסק-הדין, בתוספת פיצויי הלנה ו/או בתוספת הפרשי ריבית והצמדה. כמו כן, התבקש בית-הדין להורות לנתבעת לשלם לתובעת את קצבת השארים מדי חודש בחודשו, על-פי הסכם הפנסיה התקציבית, בגין התקופה שממועד מתן פסק-הדין ואילך.

2. בהתאם לרשימת המוסכמות מיום // (להלן: רשימת המוסכמות), התובעת והמנוח נישאו ביום ****. לשניים נולדו מנישואיהם אלה *** ילדים משותפים. התובעת היתה רשומה כאשתו של המנוח עד פטירתו ביום ****, בגיל --, ממחלה קשה. כעשור לפני מות המנוח, ביום ****, נפרדו התובעת והמנוח. במהלך השנים, למן פרידתם ועד לפטירתו של המנוח, חיו המנוח והתובעת בנפרד והתקיימו ביניהם הליכים משפטיים שונים להסדרת חלוקת הזכויות הרכושיות שנצברו במהלך חייהם המשותפים. אולם, התובעת והמנוח לא התגרשו מעולם.

עוד נקבע ברשימת המוסכמות, כי המנוח עבד בנתבעת כ-*** שנים, מיום **** עד למועד פטירתו. המנוח היה *** ולפיכך חלו עליו הוראות הסכם הפנסיה התקציבית של הנתבעת מיום *(להלן: הסכם הפנסיה התקציבית).

בנוסף, נקבע שהמנוח לא הותיר אחריו ידועה בציבור. נקבע כי הגב' א' (להלן: הגב' א' אשר היתה בת-זוגו של המנוח לפרק זמן שאינו ידוע לנו במהלך התקופה שלאחר הפרידה מהתובעת ועד פטירת המנוח) אינה ידועה בציבור של המנוח.

טענות הצדדים בתמצית

3. לטענת התובעת, היא אלמנתו של המנוח ולכן היא זכאית לקצבת שארים בהתאם להסכם הפנסיה התקציבית, זאת חרף העובדה שהיא והמנוח היו פרודים בעשור שקדם לפטירתו. עוד נטען, כי התובעת אף הסתמכה על חוות-דעת משפטית שהועברה אל עורך-דינה דאז מטעם הנתבעת, ממנה עלה כי היא זכאית לקצבת השארים.
4. מנגד, טענה הנתבעת, כי אין לראות בתובעת כאלמנתו של המנוח לצורך קבלת קצבת השארים, שכן השניים חיו בנפרד ולא קיימו חיי שיתוף כלכלי. לטענתה, בעשור האחרון לחייו חי המנוח עם אשה אחרת, הגב' א' וקיים עמה חיי שיתוף מלאים. משכך, אין התובעת זכאית לקצבת השארים של המנוח. בנוסף, שללה הנתבעת את טענת ההסתמכות של התובעת על מה שהגדירה כ"חוות-דעת משפטית" וטענה כי המסמך הנ"ל כלל לא ניתן בעניינה ואף אינו מבטא את המצב המשפטי בכל הנוגע לזכויותיה של התובעת בקצבת השאירים.

לצד כל אלה, טענה הנתבעת, כי אף אם יקבע שהתובעת זכאית לקצבה בהתאם להסכם הפנסיה התקציבית, הרי שיש לשלול זכאותה זו נוכח מסמכים אשר מעידים כי רצון המנוח היה לנשלה מזכאותה. לעניין זה הפנתה הנתבעת למכתב שהעביר המנוח לאוניברסיטה כשנתיים לפני מותו, במסגרתו ביקש כי הזכויות המגיעות לו מן האוניברסיטה יחולקו, בין היתר, באופן בו קצבת השארים תועבר לגב' א' (נספח א' לכתב ההגנה; להלן: מכתב ההוראות). בנוסף, נטען, כי בצוואתו מיום --- ציווה המנוח כי התובעת לא תירש מאום מרכושו.

יצוין, כי התובעת טענה, כי הטיעון האחרון של הנתבעת מהווה הרחבת חזית, באשר לא נטען באופן מפורש בכתב ההגנה ואף לא הייתה אליו התייחסות בתצהירי הנתבעת.

דיון והכרעה

5. את זכאות התובעת לקצבת השארים של המנוח יש לבחון, בראש ובראשונה, על-פי הוראות הסכם הפנסיה התקציבית, המהווה חוזה בין האוניברסיטה ועובדיה. מדובר בהסכם קולקטיבי המהווה הסדר קיבוצי הואיל ולא נרשם כהסכם קיבוצי. ככל שייקבע, כי התובעת זכאית לקצבה על-פי ההסכם, וככל שיוכרע שאין מדובר בהרחבת חזית, תיבחן השאלה, האם בנסיבות דנן יש לשלול הימנה את הקצבה, בהסתמך על מכתב ההוראות ששלח המנוח לנתבעת ו/או בהסתמך על צוואתו. בהמשך, נתייחס לשאלת הסתמכות התובעת על חליפת המכתבים שהועברו בין הצדדים. לבסוף, ובהתאמה להכרעה ביתר הסוגיות, ידונו שיעור הקצבה, הפרשי ריבית והצמדה וכן סוגית פיצויי ההלנה.

הוראות הסכם הפנסיה התקציבית ותחולתן

6. המחלוקת העיקרית בתיק דנן נוגעת לשאלת פרשנותו של סעיף 4(א)(1) להסכם הפנסיה התקציבית, אשר מורה כך –

"4 (א) אלה הם שאיריו של נפטר, לעניין הסכם זה:

• מי שהיתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו באותה שעה (להלן - "אלמנה")".

7. התובעת טוענת, כי יש לפרש את הסעיף על-פי לשונו. בחינת לשון הסעיף מעלה כי "אלמנה" של מבוטח היא אחת משתים אלה – מי שהייתה אשתו החוקית של המנוח בשעת מותו; מי שהיתה ידועה בציבור של המנוח וגרה עמו בשעת מותו. נטען, כי מכיוון שהתובעת הייתה אשתו של המנוח בשעת מותו, הרי שהיא זכאית לזכויות בקצבת השארים.

מנגד, טוענת הנתבעת, כי הסכם הפנסיה אינו מגדיר מיהי "אשתו" של נפטר בשעת מותו. לדידה, יש להעניק למונח זה פרשנות תכליתית, בהתאם לתכלית תשלום קצבת השארים. לפיכך, נוכח העובדה שהתובעת והמנוח היו פרודים בעשור שקדם לפטירת המנוח ובשים לב לכך שלא ניהלו משק בית משותף בתקופה הנדונה, אין התובעת זכאית, כך על-פי הנתבעת, לקצבת השארים של המנוח.

8. בדיון מד/2-6 (ארצי) נתיב קרן הפנסיה של פועלי ועובדי משק ההסתדרות בע"מ נ' חרוסט (1.8.1984) (להלן: עניין חרוסט או הלכת חרוסט), עסק בית-הדין הארצי בסוגיה דומה הנוגעת לזכויות אשת מבוטח שנפטר. שם דובר באשה נשואה אשר חיה בנפרד מבעלה ב- 12 השנים שקדמו לפטירתו ולא ניהלה עמו משק בית משותף. קרן הפנסיה טענה, כי יש לפרש את המונח "אלמנה" בהסכם הפנסיה שם ככולל תנאי של מגורים משותפים של אשת המנוח והמנוח. בית-הדין דחה את הטענה וקבע כך –

"... המושג של ידועה בציבור בא לעולם - לעולמנו המשפטי - על דרך ההרחבה ("לרבות") של המושג אשה (אשתו) או אלמנה. כך הוקנו זכויות "אשה" למי שאיננה נשואה כדין ל"בעלה", ובלבד שנתמלאו בה שני תנאים: היא ידועה בציבור כאשתו והיא גרה עמו.

... באשה נשואה - התנאי של מגורים משותפים, כשהוא מוזכר, מוזכר לשלילת זכויות, כלומר שאי-קיום חיים משותפים במשך פרק זמן מסוים נקוב, יכול וישלול זכויות אשה או אלמנה...

... מאחר ש"אשתו" הוגדרה, בסעיף 1 לחוק, על דרך ההרחבה המקובלת ("לרבות הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עמו"), יוצא, שממי שהיתה נשואה למבוטח בשעת מותו אין שוללים זכאות אם נפרדה מהמנוח, מה שלא כן בידועה בציבור, ממנה דורשים הוכחה שקיימה חיים משותפים עם המנוח".

קרי- בית-הדין קבע, כי יש נפקות להיותם של בני-הזוג נשואים כחוק. במקרה כזה, זולת אם נקבע תנאי לשלילת הזכות בחוק או בתקנון, לא נדרשת מהאשה (או הגבר) הוכחה בדבר קיום חיים משותפים.

9. הלכת חרוסט לעיל יושמה מאוחר יותר בעב' (חיפה) 4028/02 מושקוביץ נ' נתיב קרן פנסיה של פועלי ועובדי מפעלי משק ההסתדרות בע"מ (8.2.2005) (להלן: עניין מושקוביץ). באותו מקרה היו התובעת והמנוח נשואים, אולם הם חיו בנפרד. התובעת טענה כי היא זכאית לפנסיית השארים של המנוח נוכח היותה אשתו על-פי חוק. מנגד, טענת הקרן הייתה כי על בית-הדין לבחון את טיב מערכת היחסים בין המנוח לתובעת על-מנת להכריע האם מדובר באלמנה הזכאית לפנסיית שארים. בית-הדין, בהתאם להלכת חרוסט, דחה את טענות הקרן.

בית-הדין סקר בפסק-דינו תקנונים של קרנות פנסיה אחרות ואת הוראותיהם ומצא, כי ישנם מקרים בהם נקבעו תנאים לבחינת זכאותה של אלמנת הפנסיונר לפנסיה, ובהם מגורים משותפים, קיום משק בית משותף וכיו"ב. קרי- מתוך מודעות לכך שייתכנו נסיבות בהן לא יהא זה נכון ו/או צודק לשלם את הפנסיה למי שלא חיה בפועל עם בעלה הפנסיונר, קבעו חלק מקרנות הפנסיה בתקנוניהן תנאים לעניין הגדרת "אשתו" של מבוטח. אולם, בעניין מושקוביץ, לא נקבע תנאי שכזה. בית-הדין קבע, כי אין לקרן כל זכות להוסיף על תקנונה תנאים, דרישות ושיקולים שאינם מוזכרים בתקנון בבואה לבחון את זכאותה של אלמנה לפנסיה.

10. מאוחר יותר, בע"ע (ארצי) 52316-04-13‏ ‏גוזלן נ' חברת חשמל לישראל בע"מ (12.3.2015) (להלן: הלכת גוזלן או עניין גוזלן), חזר בית-הדין הארצי על הלכת חרוסט וקבע כי אין לקרוא לתוך הסכם פנסיה תנאים שאינם קיימים בו.
11. בבג"ץ 4193/04‏ גרטנר-גולדשמידט נ' בית הדין הארצי לעבודה (20.6.2010) (להלן: עניין גרטנר-גולדשמידט או פס"ד גרטנר-גולדשמידט) עסק בית-המשפט העליון בשאלת פרשנותו של סעיף 28(א)(1) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: חוק הגמלאות). הסעיף הנ"ל קובע את תנאי הזכאות לקצבת פרישה של שאירי עובד מדינה שנפטר. על-פי לשון הסעיף (באותה עת) זכאי לקצבה, בין היתר, בן-זוג, אם היה בן-זוגו של הנפטר לפחות בשלוש השנים שקדמו לפטירה או אם נולד להם ילד, כל עוד בן-הזוג לא נישא. קרי– הסעיף קבע מספר תנאים לרכישת זכאות בן-הזוג בקצבת השארים.

בפסק-דינה של השופטת א. פרוקצ'יה נקבע, כי את תנאי הסעיף יש לפרש על-פי לשון החוק, תכליתו הכללית והמטרה הספציפית העומדת ברקע ההסדר הסטטוטורי הנוגע לרכישת הזכאות לקצבת השארים. נאמר, כי לחוק הגמלאות תכלית כלכלית-סוציאלית. תכלית זו היא אף הניצבת ברקע הזכות לקצבת שארים, אשר נועדה להבטיח תנאי קיום של כבוד לעובד המדינה הפורש, ולאחר מותו, להבטיח את קיומם הכלכלי של שאיריו, "הסמוכים על שולחנו ערב פטירתו" (פסקה 20 לפסק-הדין). בהתאם לכך, ובשים לב לתנאי סעיף 28(א)(1) הנ"ל, דחה ביהמ"ש את תביעתה של אלמנה להכיר בה כשאירה של בעלה המנוח.

שורה של פסקי-דין נוספים (אליהם הפנתה הנתבעת בסיכומיה) בחנו אף הם את הזכאות לקצבת שארים על-פי תנאי החוק או התקנון הרלוונטי, זאת לאור תכלית תשלום קצבת השארים כמפורט לעיל (ראו: בג"ץ 4973/15 ‏פלונית נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (8.10.2015); ע"ע (ארצי) 1818-05-14‏ החברה המנהלת של קרן הגמלאות של חברי "דן" בע"מ נ' פלונית (24.9.2015); ע"ע (ארצי) 57086-10-13‏ אלמונית נ' פלונית (16.9.2014); ע"ע (ארצי) 16782-11-11‏ ‏ פז נ' מדינת ישראל-משרד האוצר, הממונה על תשלום הגמלאות (19.3.2014); ע"ע (ארצי) 42498-07-11 אבגין נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (31.12.2012); ע"ע (ארצי) 244/08 מדינת ישראל - הממונה על תשלום הגמלאות נ' מילוא (30.12.2008); ע"ע 183/99 אהרון נ' הממונה על תשלום הגמלאות (20.2.2002);  דב"ע נז /2 - 6‏ קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ נ' כוכבי (29.7.1997)).

12. הנתבעת מבקשת להסיק מפסקי-הדין הנ"ל למקרה שלפנינו ומציעה פרשנות תכליתית למונח "אשתו בשעת מותו" הקבוע בסעיף 4(א)(1) להסכם הפנסיה התקציבית. כאשר לדידה, כיוון שהתובעת לא קיימה חיי שיתוף עם המנוח ולא הייתה תלויה בו כלכלית טרם מותו, היא אינה זכאית לקצבת השארים. אולם, תכלית קצבת השארים, כפי שהוצעה בעניין גרטנר-גולשמידט, נגזרה, בין היתר, מלשונו של חוק הגמלאות. חוק הגמלאות קבע תנאים לבחינת זכאות לקצבת שארים. אף בחינת יתר פסקי-הדין אליהם הפנתה הנתבעת מעלה, כי מדובר במקרים בהם החוק או התקנון הרלוונטי כללו תנאים / סייגים לבחינת הזכאות לקצבה. תנאים אלה השפיעו אף על הגדרת תכלית קצבת השארים.

להבדיל, במקרה שלפנינו לא כלל הסכם הפנסיה התקציבית תנאים כלשהם להגדרה "אשתו בשעת מותו". לפיכך, ובשים לב להלכת חרוסט וכן להלכת גוזלן לעיל, אין אנו סבורים כי הנתבעת רשאית להוסיף בדיעבד תנאים או סייגים מעבר לאלה הכלולים בהסכם לצורך בחינת הזכאות לקצבת שארים, זאת על סמך תכלית הקצבה כפי שנקבעה במקרים אחרים אשר נדונו בפני הערכאות המשפטיות. בעניין זה מקובלת עלינו עמדת התובעת, לפיה הדבר עלול להוביל לפגיעה בציבור המבוטחים ובתחושת הצדק.

13. יתרה מכך, נוכח מגמות עדכניות בפסיקה ונוכח שינויי חקיקה להם אנו עדים בשנים האחרונות, לא מן הנמנע כי כיום אף אימוץ פרשנות תכליתית יוביל למסקנה כי התובעת זכאית לקצבת השארים. בפס"ד גרטנר-גולדשמידט עמדו נשיאת בית-המשפט העליון (כתוארה היום) מ. נאור וכן כבוד השופטת ע. ארבל על התוצאה הקשה שבשלילת הזכאות לקצבת שארים מבן-זוג גרוש או פרוד, באשר שלילה זו אינה מתחשבת בשנות הנישואין שקדמו לגירושין או לפירוד. וכך נאמר שם:

"אכן, התוצאה לפיה נשללת הזכאות לקצבת שאירים במלואה  מן העותרת, שהיתה נשואה למנוח שנים רבות היא תוצאה קשה... ...באחרונה עדים אנו ליוזמות חקיקה בתחום קרוב, ביחס לזכויות פנסיה של בני זוג גרושים, המשקפות התחשבות נכבדה יותר בשנות הנישואין שקדמו לגירושין או לפירוד, בין היתר משיקולי מדיניות של צדק".

 פסקה 3 לפסק-דינה של הנשיאה (כתוארה היום) מ. נאור.

לעניין זה ראו גם: בג"צ 2673/06‏ שאוה-שוע נ' בית-הדין הארצי לעבודה בירושלים (21.4.2009) (להלן: עניין שאוה-שוע). כמו-כן, ראו הערת בית-הדין הארצי בעניין גוזלן לעיל, פסקה 28.

14. ואכן, ביום 6.8.2014 נכנס לתוקפו החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, תשע"ד-2014 (להלן: החוק לחלוקת חסכון פנסיוני). החוק נועד להסדיר את חלוקת החיסכון הפנסיוני בין חוסך לבין בן-זוגו לשעבר (בהתאם לנקבע בפסק-דין רלוונטי) באמצעות גוף משלם, לרבות גוף המשלם תשלומים לפי הסדר פנסיה תקציבית בחוק או לפי הסכם המאמץ את חוק הגמלאות. החידוש העיקרי של החוק נוגע לזכאות של בן-הזוג לשעבר לקבל חלק מקצבת השארים בעת פטירתו של החוסך. לפי הוראות החוק, בן הזוג לשעבר ייחשב גם הוא כשאיר של החוסך בעת פטירתו, בכפוף לתקופת הצבירה המשותפת בעת הנישואין.

הנה כי כן, תכלית קצבת השארים הנה להבטיח את קיומם הכלכלי של שאיריו של הנפטר לאחר מותו, אולם המגמה כיום הנה להבטיח לא רק את קיומם של אלה הסמוכים על שולחנו ערב פטירתו, אלא אף להבטיח את קיומם של בני-זוג לשעבר, אשר ליוו את הנפטר תקופה משמעותית לאורך חייו. החוק לחלוקת חסכון פנסיוני אמנם אינו חל במקרה שלפנינו, אולם תכליתו רלוונטית לענייננו.

15. אמת, במקרה שלפנינו היו התובעת והמנוח פרודים תקופה ארוכה בת כעשור. בתקופה זו התקיימו ביניהם הליכים משפטיים שונים לחלוקת הזכויות הרכושיות שצברו במהלך חייהם המשותפים. כמו-כן, בתקופה האמורה ניהל המנוח מערכת יחסים עם אישה אחרת (הגב' ****.). יחד עם זאת, התובעת והמנוח נותרו נשואים באופן פורמלי. כמו-כן, לתקופת הפירוד קדמה תקופת חיים משותפת בת 25 שנה, במהלכה נולדו לשניים שלושה ילדים משותפים. מתצהירה של התובעת (סעיף 3 לתצהיר) עולה, כי במהלך נישואיהם קיבלו המנוח והתובעת החלטה משותפת לפיה המנוח יוסיף ויקדם את הקריירה האקדמית שלו – מסלול תובעני, מספק ומכניס יותר, בעוד התובעת תהיה אמונה על גידול הילדים והדאגה לבית. לטענתה, תחת פיתוח קריירה אקדמית בעצמה, פנתה לתחום ההוראה. כל זאת מתוך מחשבה שההכנסות והמאמצים של השניים ישמשו אותם בחלוקה שווה (דבריה אלה של התובעת לא נסתרו). ואכן, בית-המשפט לענייני משפחה נתן לכך ביטוי, כאשר פסק, בין היתר, כי לתובעת זכויות בסך 41.07% מהפנסיה העתידית לה היה זכאי המנוח (מה שלדאבון הלב לא מומש) (ראה תמ"ש 21382/01, ניתן ביום 3.8.2009, נספח 4 לכתב התביעה).

בהתחשב בכל אלה, נוכח תכלית קצבת השארים, כפי שהיא עולה אף מהחוק לחלוקת חסכון פנסיוני; וכן בהעדר תנאי או סייג למונח "אשתו בשעת מותו" המופיע בסעיף 4(א)(1) להסכם הפנסיה התקציבית, אנו סבורים כי התובעת זכאית לקצבת השארים של המנוח בהתאם להוראות הסכם הפנסיה התקציבית.

לשאלה מהו שיעור הקצבה לו זכאית התובעת נתייחס בהמשך הדברים.

16. בטרם סיום פרק זה נעיר שתים: ראשית, נתנו דעתנו לעדותה של התובעת לפנינו, ממנה עולה כי תביעתה למזונות נדחתה; בנוסף, ועל אף האמור בתצהירה של התובעת (סעיפים 17-18 לתצהיר), התרשמנו כי ייתכן שהמנוח היה מעוניין להתגרש ממנה, אך היא סירבה לכך. יחד עם זאת, אין בהתרשמות זו כדי לשלול את מסקנתנו לעיל בדבר זכאותה לקצבת השאירים בהתאם לתקנון הפנסיה (ראו: עניין גוזלן לעיל, פסקה 33).

שנית, נתנו דעתנו אף לבג"ץ 5492-07 בוארון ואח' נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח' (21.7.2009), אליו הפנתה הנתבעת בסיכומיה. הנתבעת ביקשה שנלמד מפסק-הדין הנ"ל על המגמה לבחון את החיים הזוגיים על-פי מהותם (ולא על-פי הגדרתם לפי חוק). באותו מקרה הורה בית-המשפט שאין להבחין בין אלמנה שנישאה בשנית לבין אלמנה אשר חיה חיי שיתוף עם בן-זוגה כידועה בציבור, לצורך שלילת הזכאות לקצבת תלויים מהמוסד לביטוח לאומי. המטרה הייתה ליצור שוויון בין השתיים. אולם בענייננו, אין התובעת מקיימת חיי שיתוף עם אחר, היא אינה סמוכה על שולחנו של אחר, וכפי שנאמר לעיל, מתוקף הזוגיות המשותפת והארוכה של המנוח והתובעת, תוגשם תכלית קצבת השאירים אם תקבל את הכספים.

נפקות מכתב ההוראות וצוואת המנוח לזכאות לקצבה

17. משמצאנו שהתובעת זכאית לקצבה על-פי הסכם הפנסיה התקציבית יש לבחון האם בנסיבות דנן יש לשלול את הקצבה, בהסתמך על מכתב ההוראות ששלח המנוח לנתבעת ו/או בהסתמך על צוואתו.
18. בטרם נדון בסוגיה נציין, כי התובעת טענה כי בחינת נפקות מכתב ההוראות וצוואת המנוח לזכאות לקצבה מהווה הרחבת חזית, שכן הנתבעת לא כללה טיעונים אלה בכתב ההגנה ואף זנחה את הטיעונים בתצהיריה. הנתבעת דחתה את הטענה וציינה כי המסמכים הרלוונטיים צורפו כבר לכתב ההגנה.

איננו רואים לקבל את טענות התובעת בעניין זה. אמת, כתב ההגנה לא כלל טענה משפטית מפורשת בדבר נפקות המסמכים האמורים. אולם, שאלת נפקותם של המסמכים הנה חלק מרשימת המוסכמות והפלוגתאות אשר נקבעה על-ידי בית-הדין ביום ---(פלוגתא מס' 1) . קרי – השאלה בדבר נפקות המסמכים ניצבה כבר בשלביו הראשונים של ההליך בלב המחלוקת. יצוין, כי התובעת, כמו גם הנתבעת, ביקשו לשנות חלק מן המוסכמות והפלוגתאות שנקבעו ברשימה, והרשימה אכן עודכנה בהחלטת בית-הדין מיום *** יחד עם זאת, בבקשתה לשינוי הרשימה לא טענה התובעת דבר לגבי הרחבת חזית, ואכן הפלוגתא הרלוונטית נותרה בעינה. משכך הם פני הדברים, ברי כי היה ביכולתה של התובעת להתמודד עם הטיעון בדבר נפקות המסמכים, להביא ראיות הקשורות אליהם או לקיים חקירה נגדית בעניינם. לפיכך, אנו קובעים כי השאלה האמורה אינה מהווה הרחבת חזית (ראו: רע"א  2874/08 ‏ עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ (15.5.2008)).

להלן נבחן האם אכן יש במכתב ההוראות ובצוואת המנוח כדי לשלול את זכאותה של התובעת לקצבה בהתאם להסכם הפנסיה התקציבית.

19. לכתב ההגנה צורף מכתבו של המנוח מיום ---(כאמור, מכתב ההוראות, נספח א' לכתב ההגנה). המכתב מוען לאוניברסיטה ובו הודיע המנוח כי הוא חי עם הגב' **** כבעל ואישה ומקיים עמה משק בית משותף. בהמשך, ביקש המנוח כי זכויות המגיעות לו מהנתבעת יחולקו כך שזכויות פנסיית השארים שלו יועברו לזכות הגב' ****, וזכויות אחרות – כספי קופות, קרנות וביטוחים, יועברו לילדיו בחלקים שווים. במכתב תשובה מטעם עו"ד פפי יקירביץ', היועצת המשפטית של הנתבעת (להלן: עו"ד יקירביץ'), מיום 23.11.2008 אישרה האחרונה, בין היתר, כי הנתבעת תמלא אחר בקשת המנוח, זאת ככל שהגב' **** תעמוד בהוראות הסכם הפנסיה.

כמו-כן צורפה לכתב-ההגנה צוואתו של המנוח מיום 7.2.2009, אשר אושרה בצו קיום צוואה מיום 30.8.2011 (נספח י"ז לכתב ההגנה). בהתאם לצוואה, מונה עו"ד ש' למנהל עזבונו של המנוח. כמו-כן, הצוואה כללה הוראות שונות לעניין חלוקת כספי המנוח, אשר חלקן סותרות את ההוראות שהעביר המנוח לנתבעת במכתבו לעיל.

מצוואת המנוח עולה, בין היתר, כדקלמן:

• בהתאם לסעיפים 5.1 ו- 6.1 לצוואה, על האוניברסיטה להעביר את קצבת השארים לגב' א', בכפוף להעברת הדירה בה היא חיה לילדי המנוח, תוך חודש מיום פטירתו.
• בהתאם לסעיף 4.1 לצוואה, את יתרת הכספים המגיעים למנוח מהאוניברסיטה יש להעביר לידי העזבון.
• עוד הורה המנוח, בסעיף 7.1 לצוואה, כי לא יועברו כספים לתובעת:

"7.1 אני מצווה שרות ב. לא תהנה בכל צורה מכל רכוש, כל פנסיה, קצבה או הטבה כלשהי מרכושי ומכספי".

20. סעיף החוק הרלוונטי לענייננו הנו סעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) אשר קובע כך:

"בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם - על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה - רשאי הנושה, בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב, לבטל את זכותו של המוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר, אף אחרי שנודע למוטב על זכותו". (ההדגשה אינה במקור – א.א.).

הסעיף הנ"ל מתיר למבוטח (לנושה) לבטל את זכותו של מוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר. בכך משקף הסעיף את העדפת האינטרס של המבוטח על פני אינטרס ההסתמכות של המוטב המקורי. הוראה זו מתיישבת עם עקרון כיבוד רצון הנפטר, וכן עם אוטונומיית הרצון הפרטי וזכות הקניין של המבוטח. רצון הנפטר מוגשם באמצעות כיבוד ההודעה או הצוואה. עם זאת, בכדי שהשינוי יחייב נדרשים להתקיים מספר תנאים: על המנוח להודיע עוד בחייו לקרן הפנסיה על שינוי המוטב; העדר קיומה של תניה נוגדת בתקנון קרן הפנסיה; המוטב האחר, אליו מבקש העמית להסב את פנסיית השארים, נמנה עם השארים כהגדרתם בתקנון; ההעברה למוטב האחר אינה פוגעת בעקרון תום הלב, העשוי להגן על המוטב המקורי מפני שינוי (ראו: עניין שאוה-שוע; עניין גוזלן; ע"א 1966/07 אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (9.8.2010); ע"א 233/98‏ כץ נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים (22.11.2000) (להלן: פרשת כץ); ע"א 3807/90 פישר נ' תמר, קופת תגמולים מרכזית ליד בנק דיסקונט לישראל בע"מ (4.10.1993) (להלן: עניין פישר); ע"א 5027/90 ד"ר מילשטיין‎ ‎נ' אקוה (19.7.1993)).

עוד נקבע בפסיקה, כי המדיניות המשפטית הרצויה צריכה להיות שהתניות וביטולי הוראות לפי סעיף 36(ב) הנ"ל, מן הנכון שיהיו בנוסח ברור וחד משמעי. קרי- על הודעה או על צוואה לכלול הוראה ברורה ומפורשת בדבר ביטול זכות של אחד המוטבים (ראו עניין פישר, פסקה 6 לפסק-הדין).

21. נפקות מכתב ההוראות - במקרה דנן, המנוח אמנם העביר את מכתב ההוראות לנתבעת כשנתיים לפני מותו, קרי - הועברה לנתבעת הודעה במועד. בנוסף, לא קיימת תניה נוגדת לגבי שינוי המוטב בתקנון קרן הפנסיה. יחד עם זאת, הגב' א', אליה ביקש המנוח להסב את פנסיית השארים, לא נמנתה עם השארים כהגדרתם בתקנון הפנסיה, ולכן לא הועברה לידיה קצבת השארים (כפי שעולה מבע"מ 8302/11, שם נקבע כי הגב' א' לא הייתה ידועה בציבור של המנוח, ראו נספח 5 לכתב התביעה). כמו-כן, מקובלת עלינו טענת התובעת לפיה הוראת המנוח להעברת הזכות לקצבת השארים לגב' א' נגועה בחוסר תום לב, זאת בשים לב לשנות חייהם המשותפות הארוכות של המנוח והתובעת וכן בשים לב לכך שבאותה עת טרם הסתיים הליך הסדרת זכויותיהם הפנסיוניות של השניים (פסה"ד בביהמ"ש לענייני משפחה ניתן רק ביום 3.8.2009, נספח 4 לכתב התביעה), ואף-על-פי שקצבת שארים לא נתפסה כחלק מזכויות הפנסיה אותה עת. נוסף לכך, מכתב ההוראות שהעביר המנוח לנתבעת לא כלל הוראה מפורשת בדבר שלילת זכותה של התובעת לקבלת קצבת השארים, ככל שזו לא תועבר לידי הגב' א'. בהתחשב בכל אלה, איננו סבורים כי יש במכתב ההוראות של המנוח בכדי להוביל לשלילת זכאותה של התובעת לקצבת השארים.

נפקות צוואת המנוח - במקרה דנן, לא נטען בפנינו כי המנוח שלח הודעה בדבר צוואתו לנתבעת קודם לפטירתו. מהחומר המונח לפנינו אנו מסיקים כי העתק הצוואה הועבר לידי הנתבעת על-ידי עו"ד ש', מנהל העזבון, לאחר מות המנוח. לפיכך, אין בענייננו נפקות להוראת המנוח בצוואתו לפיה התובעת לא תהנה מרכושו, כספו או קצבאותיו. 

22. למען שלמות התמונה יוער, כי אין אנו סבורים שתוצאה זו מהווה שלילה של רצון המנוח. כפי שצוין לעיל, בצוואתו, המאוחרת למכתב ההוראות, התנה המנוח את העברת קצבת השארים לידי הגב' א' בכך שתרשום את הדירה בה היא חיה והרשומה על שמה, על שמם של ילדי המנוח, זאת תוך חודש מיום פטירת המנוח. אולם, כפי שעולה מפסקי-הדין הרלוונטיים אשר צורפו לכתב התביעה (נספח 5), הגב' א' לא העבירה את הדירה על שמם של ילדי המנוח.

הסתמכות התובעת על חליפת המכתבים בין הצדדים

23. אחת מטענותיה המרכזיות של התובעת הייתה כי לעניין זכאותה לקצבה הסתמכה על מכתבה של היועצת המשפטית של האוניברסיטה, עו"ד יקירביץ', מיום 26.10.2006, אשר מוען אל עו"ד פ, עורך-דינה דאז, נשא את הכותרת "זכויות בת-זוג של חבר סגל אקדמי" וכלל חוות-דעת לעניין זה (נספח 3 לכתב-התביעה). לטענתה, הסתמכה על האמור במכתב בניהול ענייניה המשפטיים מול המנוח. מנגד, טענה הנתבעת, כי המכתב האמור לא נשלח לעו"ד פ' בעניינה של התובעת וכי כאשר פנה אליה עו"ד פ' לא מסר לה שמדובר במקרה פרטני עליו עליה לתת דעתה. עוד נטען, כי האמור במכתב התבסס על המצב המשפטי באותה עת, ובעדותה אף הביעה פלונית ספק בדבר נכונות חוות-הדעת המובאת בו (פרוט' מיום 24.12.2015, עמ' 10, ש' 20-21).
24. נוכח מסקנתנו, לפיה התובעת זכאית לקצבת שארים בהתאם לתקנון הפנסיה, ובשים לב לכך שמצאנו שאין במכתב ההוראות מטעם המנוח או בצוואתו כדי לשלול זכאות זו, איננו נדרשים להכריע בטענות לעיל. יחד עם זאת, נציין, כי בשים לב לכך שהמכתב אינו נושא את שמה של התובעת וכן בשים לב לכך שעו"ד אלמוני לא העיד מטעם התביעה (או ההגנה) לעניין זה, הרי שלו היינו פוסקים אחרת בסוגיות שנדונו לעיל, ספק אם היה מקום לסטות מן ההכרעה נוכח הסתמכותה של התובעת על חוות-הדעת המשפטית המפורטת במכתב הנ"ל.

שיעור הקצבה לו זכאית התובעת

25. מרשימת הפלוגתאות עולה כי הצדדים היו חלוקים ביחס לשיעור הקצבה. התובעת הפנתה בסיכומיה לתלוש סימולציה של הקצבה, אשר הועבר אליה ביום 4.2.2015 על-ידי הנתבעת, לפיו היא זכאית לקצבה בסך 11,035.23 ₪ לחודש. גובה הקצבה לא נסתר על-ידי הנתבעת בסיכומיה, אשר לא כללו התייחסות לשיעור או לסכום הקצבה.

סכום הקצבה (להבדיל משיעור הקצבה) לא היה בין הפלוגתאות שהוגדרו והוא לא נתברר כדבעי בפנינו.

מהסכם הפנסיה התקציבית עולה, כי שיעור הקצבה החודשית לו זכאי בן-זוג (כל עוד לא נישא) הנו 40% ממשכורתו הקובעת של המבוטח. לפיכך, אנו קובעים כי הנתבעת תשלם לתובעת קצבת שארים בשיעור 40% ממשכורתו הקובעת של המנוח, החל מיום פטירתו של המנוח ולמשך שארית ימי חייה. לסכום התשלום יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כדין.

יוער, כי לו הייתה הגב' אלמונית מוגדרת כידועה בציבור של המנוח, הרי שהיה מקום לחלק את הקצבה בינה ובין התובעת בהתאם להוראות סעיף 30 להסכם הפנסיה התקציבית.

פיצויי הלנה

26. התובעת ביקשה לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנה בגין תשלומי העבר אשר לא הועברו לידיה במועד, בהתאם לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958.
27. סעיף 30 להסכם הפנסיה התקציבית קובע כי האוניברסיטה תשלם קצבת שארים לשארי מבוטח שהותיר אחריו יותר מבת-זוג אחת, בהתאם למצבם של השארים ובהתאם להסכם ביניהם. סעיף 41(ג) להסכם קובע כי האוניברסיטה לא תהיה קשורה בסדרי הדין ובדיני הראיות, ולחילופין תפעל בדרך שתראה לה מועילה ביותר לבירור השאלות העומדות להחלטתה. מתצהירו של מר אלמוני- רמ"ד פנסיה ופיצויים באוניברסיטה (להלן: מר אלמוני ) (אשר לא נסתר), עולה כי לא קיים באוניברסיטה נוהל מפורט בכתב למקרים בהם נדרש אישור לתשלום קצבת שארים לבן-זוג של עובד שנפטר, כאשר קיים חשש שאינם חיים כבני-זוג. במצב כזה, עושה האוניברסיטה שימוש בסעיף 41(ג) לעיל ועורכת בירור על-מנת להכריע בסוגיה שלפתחה. יוער, כי לטעמנו בירור זה נדרש על-מנת להגן על זכויותיהם וטובתם של כלל העמיתים בקרן הפנסיה.
28. במקרה הנדון, התרשמנו כי הנתבעת לא העבירה לידיה של התובעת את הקצבה במועד נוכח רצונה לבחון את זכאותה לקצבה, בהתאם לסעיפי הסכם הפנסיה הנ"ל ובהתאם לנהלי העבודה באוניברסיטה כמפורט לעיל. כפי שפורט בכתב ההגנה, בתצהירי הנתבעת (תצהירו של מר אלמוני ) וכן בסיכומי הנתבעת, לאחר מות המנוח עמדו בפני הנתבעת פניותיהם של התובעת, מנהל העזבון וכן הגב' א'- כל אחד להעברת כספי המנוח לידיו. בתוך כך, הועברו לידי האוניברסיטה מסמכים שונים (כגון צוואת המנוח וכן פסקי-דין רלוונטים), אשר על הנתבעת היה לבוחנם טרם תעביר את הכספים למי מהמבקשים. בנוסף, היה מונח לפניה מכתב ההוראות של המנוח לגבי קצבת השארים אותו העביר לידי האוניברסיטה, כאמור, כשנתיים לפני מותו. בהתחשב בכל אלה, הנתבעת אף שקלה להגיש טען-ביניים לבית-הדין לעבודה לעניין חלוקת הכספים (אך זה לא הוגש בסופו של יום).

בהמשך, הועברו כספים לחשבון העזבון של המנוח, בהתאם להוראות המנוח בצוואתו. לאחר מכן נותרה בפני הנתבעת ההכרעה בדבר קצבת השארים. הנתבעת השהתה החלטתה בנושא עד לקבלת פסק-הדין הסופי בעניין מעמדה של הגב' א' כידועה בציבור. ביום 28.10.2013 הועבר לנתבעת פסק-הדין של בית-המשפט העליון אשר קבע כי הגב' *****' אינה ידועתו בציבור של המנוח. כאשר רק לאחר שזה התקבל בחנה הנתבעת את בקשת התובעת לקצבה ומצאה שהתובעת אינה זכאית לקצבה. מכתב תשובה לעניין זה הועבר לבא-כוח התובעת. במכתב צוין, בין היתר, כי ההחלטה בדבר מעמדה של הגב' א' לא השפיעה על עניינה של התובעת. בהמשך לכך, הוגשה התביעה דנן. 

אמת, כיוון שהחלטת הנתבעת בדבר שלילת זכאותה של התובעת לקצבת השארים כלל לא נסמכה על קביעת בית-המשפט העליון באשר למעמדה של הגב' א' בסופו של יום, מוטב היה כי זו תיבחן קודם לכן, בהתאם לנהלי הנתבעת, זאת אף בשים לב לכך שנוכח הוראות הסכם הפנסיה יכול וקצבת השארים תחולק בין שארי המנוח. יחד עם זאת, אנו מקבלים את טענת הנתבעת לפיה המתינה להכרעה בדבר מעמדה של הגב' א' על-מנת לבחון את עניין זכאות שארי המנוח לקצבה וסבורים שאין מקום לחייבה בפיצויי הלנה.

סוף דבר

29. בהתחשב באמור לעיל אנו קובעים כדלקמן:

• א. הנתבעת תשלם לתובעת קצבת שארים בשיעור 40% ממשכורתו הקובעת של המנוח, החל מיום פטירתו של המנוח ולמשך שארית ימי חייה של התובעת. לתשלומים אשר לא הועברו במועד יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כדין עד יום התשלום בפועל.
• ב. הנתבעת תשלם לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך 3,000 ₪ תוך 30 יום מהיום.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ה תשרי תשע"ז, (27 אוקטובר 2016), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.