חיוב גירושין ודחיית טענת שלו''ב בפירוד ממושך וכאשר יש 'רגליים' לטענת בגידה

לפנינו ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי בפתח תקווה שניתן ביום י"ז באייר תשע"ח (2.5.2018) ושלאחר דיון ארוך ועיון נוסף נאמר בו:

[...] ועוד מבואר שאם יש 'רגליים לדבר' גם בזמן הזה אסורה אם מאמין לדברי העד, ובנדוננו מדובר בבעל מעדות המזרח שכידוע לא נוהג בהם דין חרם דרבנו גרשום.

וכל זה כתבנו 'כיהודה ועוד לקרא', אולם עיקר סמיכתנו שיש לחייב את הצדדים להתגרש כאמור לעיל הואיל ואינם חפצים זה בזה.

לאור האמור נפסק כדלהלן:

א. תביעת הבעל לגירושין מתקבלת, דרישת שלום הבית של האישה נדחית, ובית הדין מחייב את האישה להתגרש.

ב. המזכירות תקבע מועד לסידור גט.

ג. בית הדין יידרש לטענות הבעל נגד האישה בנוגע לקיום יחסי אישות עם אחרים, אם וכאשר תגיש האישה תביעה לתשלום כתובה.

ד. כמו כן, אם תוגש תביעת כתובה של האישה, יידרש בית הדין לחיוב הוצאות משפט כפי שהבהיר לאישה במהלך הדיוניים אם וכאשר יתברר שהאישה אינה דוברת אמת, אולם בשלב זה אין צו להוצאות משפט.

כמו כן קבע בית הדין בהחלטה כי 'לעת עתה' אין הוא מחייב את הבעל במזונות האישה לאור החיוב בגט וטענותיו ב'ברי' שהוא פטור, אולם דיון והוכחות לגבי זה יתקיימו רק לאחר גירושי הצדדים עם הדיון בזכאותה לכתובה.

הערעור הוא גם ביחס לחיוב הגט וגם ביחס למזונות שלא נפסקו.

העובדות המוסכמות הן:

הצדדים נישאו כדמו"י ב־1996 ונולדו להם שני בנים תאומים ילידי שנת 1998; הבעל עזב את הבית באפריל 2009 ומאז ועד פסק דין זה הצדדים פרודים.

טענות המערערת

ערעור על החיוב בגט

פסק הדין מסתמך בעיקר על הלכת רבנו ירוחם, וכיוון שהאיש עזב את הבית לאחר שבגד באשתו לטובת נשים אחרות, הרי שלא חל כאן הדין הנ"ל 'שלא יהא חוטא נשכר'.

בנוסף לכך: היות שבית הדין עצמו קבע כי אין הוא קובע את דעתו ביחס לבגידת הצדדים ועל כך ידון רק בדיון הכתובה, אין בסיס לקבוע שגם האישה מורדת ולחייב גט כשהאישה תובעת שלום בית.

שגה בית הדין גם כשלא נתן לאישה להביא את ראיותיה לבגידת הבעל וקבע שהיא מורדת בבעלה.