חיוב בעל בגירושין אף ששנים רבות עיגנה האישה אותו, ביקורת על ב''כ האישה המנציחות את עיגון האשה

א.         לפני בית הדין מונח ערעורה של האישה על החלטתו של בית הדין האזורי מיום א' בניסן תשע"ז (28.3.17) שזו לשונה:

לפנינו בקשת באת כוח האישה שבה היא קובלת על התנהלות בית הדין, וחוזרת שוב על בקשתה לחייב את הבעל בגט ולכפות אותו על כך.

בית הדין מבהיר בזאת את התנהלותו בתיק הנוכחי ומעדכן את האישה ובאת כוחה באשר למצבו כעת:

א.       הבעל רצה בעבר לגרש את האישה אך היא סירבה לקבל את גיטה מסיבות כספיות.

ב.       הבעל אף שלח בעבר גט לבית הדין כדי למוסרו לאישה, אך היא סירבה לקבלו מפני שלא רצתה בהסכם הגירושין שהוצע לה.

ג.       הבעל נמצא כיום בארצות הברית, ולא התקיים בהליך החדש דיון ראוי בנוכחות שני הצדדים.

ד.       לאור זאת אי אפשר לפסוק חיוב גט וכל שכן כפיית גט על האיש, ואין מקום לטענות באת כוח האישה בדבר התנהלותו של בית הדין בתיק.

ה.       בעניין התנהלותה של מחלקת עגונות:

בית הדין מציין שהמחלקה עושה כל שביכולתה לטפל בתיקים שבטיפולה על הצד הטוב ביותר.

במקרה הנדון, ערך בית הדין בירור עם הרב גמליאל ונאמר לו שעד כה הבעל לא אותר, ולא נוצר עימו קשר, וגם הרב אריה רלב"ג, רב קהילה בארצות הברית שהיה עימו בקשר בעבר, לא הצליח עד כה לאתר אותו.

לפיכך לא נותר אלא להמתין עד שהבעל יאותר ואז יוכל בית הדין להמשיך את ההתנהלות בתיק.

לפני שנתחיל בבירור העובדות, חובתנו להקדים ולהסביר את הרקע העומד מאחוריה. התביעה שבפנינו היא של שני אנשים אומללים שאמללו כל אחד את משנהו, כל אחד על פי דרכו, שני צדדים שכנראה הכסף עמד לנגד עיניהם. אפשר להתרשם כי הם מאלו שעליהם אמרו חז"ל שממונם חביב עליהם מגופם. יש להדגיש שגם מאמר חז"ל זה מדבר באנשים שנזק ממון חד־פעמי עדיף עליהם לפעמים מנזק גוף חד־פעמי. שני בני זוג אלו – ממונם עדיף עליהם לא רק מגופם אלא מחייהם ונמצאים במצב שבו עשרים ושמונה שנים הצדדים מונעים זה מזה להינשא – כל אחד בדרכו הוא, אף שכל אחד מהם קץ בשני. כפי שנראה להלן, בחלקה הראשון והעיקרי של תקופה זו, במשך כעשרים וחמש שנה, עיגנה האישה את הבעל מלהינשא כאשר סירבה להתגרש על פי פסק דין של בית הדין האזורי שהיה מבוסס על הסכם שעורכי הדין של הצדדים הגיעו אליו ואשר אושר וניתן לו תוקף בבית המשפט (במרץ 1992), ובמקום זאת דרשה שהבעל ייתן לה סכום גבוה יותר בתמורה להסכמתה להתגרש. הבעל מנגד, המבקש זה שנים להתגרש, שלח אל בית הדין ממקום מושבו בחו"ל גט אשר יינתן לאישה בכפוף לחתימה על הסכם אליו הגיעו הצדדים. בשלוש השנים האחרונות, לאחר שעניין הגט המופקד בבית הדין התעורר מחדש ביוזמת אגף העגונות, האישה כבר לא הציבה את דרישתה לקבלת סכום כסף נוסף מהבעל בתמורת קבלת הגט, אך דרשה לקבלו ללא חתימתה על הסכמה להימנעות מתביעות נוספות, ומאז אפשר לומר כי הצדדים – שניהם יחד – מעגנים זה את זו, אף שכל אחד מהם קץ בחברו, כשסיבת המריבות וההתכתשויות לא חשובה באמת. אם כי ייתכן שלא רק "הכסף יענה את הכל" במריבה ארוכת שנים זו אלא אולי גם טינה קשה ורצון לנקום בבעל מניעים את האישה במלחמת ההתשה שביניהם.

לפני שניתן את פסק דיננו בתביעה המונחת לפנינו – לחייב את הבעל לגרש את האישה ללא תנאי ולהטיל עליו 'הרחקות דרבנו תם' וצווי הגבלה אחרים – חובתנו להדגיש כי התביעה המונחת לפנינו להוצאת פסק דין אינה תביעה כדי להציל את האישה מעגינותה. לצערנו, הדרישה למתן פסק דין במקרה שלפנינו לא תציל את האישה מעגינותה ולא את הבעל מעיגונו. פסק דין זה, לדאבון לב, כנראה שינציח את עגינותם של הצדדים עוד שנים רבות ואולי אף חלילה עד ליומו האחרון של אחד מהם. לפני בית הדין הוגשו בקשות רבות למתן פסק דין, בית הדין הבהיר גם בדיונים וגם בהחלטותיו, שפסק הדין וההגבלות על הבעל, אם יוטלו במקרה שלפנינו לא יעלו ולא יורידו, וזאת מכיוון שהבעל נמצא מחוץ לגבולות ישראל, ואין לבית הדין כל יכולת אכיפה אמיתית במקרים אלו, ונסיבות מקרה זה, שהבעל משוכנע שהוא המעוגן והאישה היא שמתעללת בו, כשגם כל הסביבה במקום בו הוא מתגורר חושבת כמוהו, מרחיקות עוד יותר את אפשרות הכפייה על הבעל למתן גט ללא כל תנאי.

כמו כן כפי שיבואר להלן, לא ברור לנו אם האישה באמת מעוניינת להינצל מעגינותה, או שעיקר מטרתה היא להשיג הישגים ממוניים או אולי להמשיך ולמרר את חייו של הבעל.

לעומת זאת לגבי באת כוחה הנוכחית של האישה – קרוב לוודאי בענייננו כי מטרתה העיקרית אינה בראש ובראשונה טובת האישה, אלא המלחמות העקרוניות שהיא מנהלת נגד בתי הדין הרבניים.

לצערנו, בהתנהלותה חסרת הגמישות והרגישות, מייעצת באת כוח האישה לאישה עצות אשר למעשה מנציחות את עיגונם של האישה המסכנה ושל הבעל המסכן אף הוא.

ב.         נבאר תחילה את גלגוליה של פרשייה ארוכת שנים זו. הצדדים נישאו בז' אדר ב' תשמ"ט (14.3.89). נישואי הבעל הם נישואים שניים ולו שלושה ילדים מנישואיו הראשונים. לאישה נישואים אלו הם נישואים שלישיים, לא היו לה ילדים מנישואיה הקודמים.

בעת הנישואים חתמו הצדדים על הסכם ממון שבו הוסדרו יחסי הממון ביניהם וכן הוסדר במסגרתו אורח החיים שיתנהל בבית, ובו נקבע שכל סכסוך שיהיה ביניהם יובא לפתחו של בית הדין. הסכם ממון זה אושר על ידי רושם הנישואין בין הקידושין לנישואין. אין ספק שהסכם ממון זה הוא המחייב את הצדדים. ברור גם כי על פי חוק, הסכם זה נותן סמכות לבית הדין על פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953.