בפני בית הדין תביעת האשה לגירושין, למשמורת ילדים ולמזונות, והתקיימו שלושה דיונים.
הצדדים נשואים עשרים ושש שנה ומתגוררים בנפרד כשנה וחצי. כעת הבעל מרצה תקופת מאסר של שנה וחצי, לאחר שהורשע באלימות כנגד אשתו. יצוין כי במשפט הפלילי הבעל הודה במיוחס לו והורשע על פי הודאתו.
האשה תובעת להתגרש, וטוענת שעקב התנהגותו האלימה של הבעל ביחס אליה במשך תקופה ארוכה, הגיעה להחלטה שאין מנוס מגירושין.
בעיה נוספת שעלתה בטענותיה היא - העדר יציבות כלכלית, שאילצה את המשפחה למעברי דירות רבים מאד, וכי בדרך כלל הבעל מפרנס את המשפחה בצמצום רב.
הבעל בקש לדחות את התביעה.
בדיון הראשון טען הבעל שהאשה עברה משבר לאחר פטירת אביה, משבר שהחריף כשנמנעה ממנה האפשרות לצאת לחו"ל ללוויה, וטען שלמעשה אשתו אינה מעוניינת להתגרש, וכי מאחר ולהם ילדים קטינים יש לעשות מאמץ לפתרון המשבר ביניהם. הבעל הודה בדיון זה באירוע אלים אחד מצדו, והכחיש טענות אלימות אחרות.
בהחלטה מיום כ' בשבט תשע"א (25/01/2011) שניתנה לאחר הדיון הראשון נכתב:
"בית הדין נוכח כי האשה נחרצת בעמדתה שלא ניתן לחזור לשלום בית, ובנסיבות המתוארות שהבעל נהג בהתנהגות אלימה לא ניתן להורות לאשה לשוב לשלום בית. בית הדין ממליץ על ניהול מו"מ במגמה להסדיר פתרון מוסכם. אם לא תושג הסכמה תוך שלושים יום, האשה רשאית להגיש בקשה לקיים דיון נוסף, במגמה להשלים את ההליכים לקראת מתן פסק דין."
לאחר דיון זה התקיימו עוד שני דיונים במעמד שני הצדדים, והתברר שהאשה מאסה בבעלה ואין יסוד לטענת הבעל שהאשה אינה החלטית בדעתה להתגרש, וכן התברר שלא עלה בידי הבעל להביא לשינוי בעמדתה. למרות זאת ולמרות הפירוד הממושך כאמור, הבעל עומד בסירובו לתת גט, ומתנה את הסכמתו בחתימה על הסכם גירושין שיהיה מקובל עליו. בהעדר הסכמה, עלינו לפסוק בתביעת הגירושין לגופה.
עוד יצוין כי לבעל ניתן פרק זמן להגשת סיכומים, אך הוא לא ניצל אפשרות זו, ופסק הדין יינתן בהעדר הסיכומים.
כאמור, בית הדין נוכח כי האשה מאסה בבעלה, ונחרצת בדעתה שלא לבחון חזרה לשלום בית. העילות העומדות ביסוד התביעה הן - ההתנהגות האלימה של הבעל ביחס אליה, והיחס המתמשך במשך השנים, שהבעל לא התאמץ לפרנס את הבית כנדרש, והתנהגותו ויחסו אליה, שהסבו לה סבל ממושך. עלינו לקבוע אם קיים יסוד בהלכה לחיוב גט בנסיבות אלו.
ביחס להתנהגות האלימה של הבעל, נוכחנו בחילוקי דעות בין הצדדים ביחס להיקף התופעה, כשהבעל מגמד את חומרת האירועים ולא הוצגו ראיות התומכות בטענת אחד הצדדים. אך בכל מקרה, בנסיבות אלו וביחס לסוג האלימות הנטענת אין מחייבים את גט על יסוד עילה זו בלבד, אלא אם כן הבעל ישוב וינהג באלימות כנגד אשתו גם לאחר התראה, וכפי שנפסק בשו"ע אה"ע סי' קנ"ד ס"ג ברמ"א. במקרה זה בהעדר אירוע אלים לאחר התראה, אין פסיקת חיוב גירושין, אך עקב התנהגות זו, אין מקום להורות לאשה לשוב לשלום בית.
למרות זאת, בנסיבות שבפנינו שעקב התנהגותו האלימה, הבעל נכלא ומרצה עונש מאסר, ניתן לחייבו בגירושין. מאחר שהבעל הכניס את עצמו למצב שבו הוא כלוא, ביחס לפרק זמן זה שהבעל שוהה בכלא, שלום-הבית המבוקש על ידו, אינו רלבנטי עקב מעשיו.
יצוין כי במקרה זה הבעל הורשע על יסוד הודאתו, הרי שהמעשים בגינם הורשע והודאתו, הביאו לכליאתו לפרק זמן ממושך, ומעשים אלו הביאו לריחוקו מאשתו. האפשרות שכתב האישום וההרשעה מבוססים על עלילה חסרת יסוד במציאות, ולמרות זאת הבעל הודה, היא רחוקה ואינה סבירה.
ביחס לבעל הכלוא עקב מעשיו השליליים, כליאה כזו מביאה את הבעל למעמד של אדם שהביא לפירוד ממושך מאשתו, ודינו כמורד המחויב בגירושין, וכפי שכבר פסקנו בפסק דין מנומק בתיק אחר, ופסק הדין התפרסם בספר "עטרת דבורה" ח"ב סי' צג.
אמנם במקרה שלפנינו, העילה לתביעת הגירושין אינה המאסר, שהחל לאחר שהאשה כבר אינה רוצה את בעלה ולאחר שתבעה להתגרש. מרידת הבעל המתבטאת בכליאתו, החלה לאחר שהאשה כבר מרדה בו ואינה רוצה את בעלה, ולכאורה בכך מרידתו היא חסרת משמעות וחסרת נפקות הלכתית, ואינה יכולה להיות עילה לחיובו בגירושין.
אך אין הדבר כן, וזאת מפני שבמקרה זה, חיוב הגירושין יכול להיקבע על יסוד עמדת האשה שמאסה בבעלה, ובצירוף הנסיבות המתוארות שרצונו המוצהר של הבעל בשלום בית הינו חסר משמעות וחסר נפקות בהיותו בבית הסוהר.
להבהרת קביעה זו נקדים ונבהיר את ההלכה העקרונית. יש מקום להבחנה כדלהלן: אשה המורדת בבעלה ואילו הבעל מבקש את חזרתה לשלום בית, ולעיתים אף מבקש לנקוט בצעדים שילחצו עליה לשוב לשלום בית (באמצעות התראה והכרזה), בנסיבות אלו בהתאם להלכה הפסוקה בשו"ע אה"ע סי' ע"ז, אין מחייבים את הבעל בגירושין, מאחר ומההיבט העקרוני, אם האשה תחזור בה ממרדה, יש לה בעל שתוכל לשוב אליו. משא"כ ביחס למורדת בבעלה כאשר גם בעלה כבר אינו רוצה בה, או בנסיבות שאינו ראוי לדור עמה, וגם אם תחזור ממרדה, אין לה בעל לשוב אליו, יש מקום לכפיית הבעל בגירושין.
הלכה זו כפי העולה מפסיקת רבינו ירוחם בספר מישרים נתיב כג ח"ח שכתב: