חיוב בגט לאחר מעשה כיעור

הצדדים נישאו זה לזה כדמו"י בתאריך ו' בשבט תש"ס (13.1.2000), ומנישואין אלה נולדו ארבעה ילדים.

תביעת הגירושין הוגשה בתאריך כ"א בכסלו תשע"ט (29.11.18). בתיק זה היו דחיות רבות, רובן שלא מחמת בית הדין (למעט דחיה אחת – שביתת עובדי בית הדין), כך שדיון ההוכחות התקיים אך בתאריך ה' בחשון תש"פ (3.11.19), בו נחקרו הצדדים בחקירה נגדית. הוגשו סיכומים ותגובות לסיכומים. (האמור להלן "פרוטוקול הדיון" - הכוונה לדיון שנערך בתאריך ה' בחשון תש"פ (3.11.19)).

בני הזוג גרים בנפרד החל מספטמבר 2018, עת עזב הבעל את דירת הצדדים. בני הזוג מתדיינים בענייני רכוש (וכל הכרוך, וכן בעניין צווי הגנה) בבית המשפט לענייני משפחה, ומתקבל הרושם שהאישה אוחזת בנישואין, על מנת להשיג הישגים בבית המשפט לענייני משפחה. נראה שהאישה סבורה שגירושיה יביאו למצב בו תפסיד דבר מזכויותיה הרכושיות, או שתוכל במסגרת סירובה לגירושין, לשפר את דרישותיה בענייני הרכוש, ואולי לקבל מעבר למגיע לה בהתאם לחוק.

עיקר המחלוקת הרכושית הנידונה בבית המשפט לענייני משפחה, היא בעניין בית המגורים בה', בו התגוררו הצדדים עם ילדיהם במשך שנות הנישואין, כשהבית רשום על שם אבי הבעל, והוגשה תביעה על ידי אבי הבעל לסילוק האישה (והילדים) מהבית.

בא כוח הבעל הציג בכתב התביעה וכן בחקירת האישה (ראה שורה 234 ולהלן לפרוטוקול הדיון) התכתבות של האישה עם חברה שלה, וממנה עולה כי האישה וחברתה קיימו יחסי מין עם שני אחים. בית הדין אינו נוהג לצטט דברים שהניר אינו סובלם, אך מפנה לאמור בשורה 246-248 לפרוטוקול הדיון.

האישה אמנם טענה כי לא היא זו שכתבה את הדברים, וכי הבעל פרץ למכשיר הנייד ושתל את הכתובים, אך בית הדין מתרשם שדברי האישה אינם אמת, בלשון המעטה, וכי היא זו שכתבה את ההודעה שנמצאה במכשירה הנייד, וממנה עולה כי זינתה עם גברים אחרים. בית הדין התרשם כי הכחשת האישה היא מהשפה ולחוץ, מצות אנשים מלומדה, ואינה אמת.

כמו כן הוצגו בבית הדין תמונות בהן נראית האישה מבלה במועדון (שבו גם שותים אלכוהול) עם גברים זרים. האישה מודה, וטוענת כי אין בכך כל פגם (ראה שורה 239-242, וכן 224-229 לפרוטוקול הדיון). אך לדעת בית הדין מחמת זה יש לחייבה בגירושין מדין 'עוברת על דת'.

כמו כן בית הדין התרשם שאין כל סיכוי לשלום בית בין הצדדים. הדיבורים של האחד כלפי השני, האיבה והעוינות לא יוצרים כל אפשרות לשלום, בפרט שהצדדים חיים בפרוד מזה שנה ומחצה, והאיבה צועקת מכל פינה. יוער כי גם דבריה של האישה בדבר רצונה בשלום בית, נשמעים מהשפה ולחוץ, ובית הדין מתרשם כי מדובר אך בדקלום שאינו משקף את רצונה האמיתי.

בעניין הכתובה, לא הוצרכנו לדון בעניין, כאשר הצדדים מקיימים הליכים בבית המשפט לענייני משפחה בעניין הרכוש, וכידוע גם במקרה בו אישה זכאית לקבל כתובתה, יש להפחית מהסכום שיפסוק בית הדין לכתובתה, את אשר קבלה בהתאם לחוק יחסי ממון, ולא בהתאם להלכה. כך שהדיון בשלב זה התייתר. אך מלבד זאת דעתנו היא שהאישה הפסידה כתובתה, הואיל ומעשה האישה בהתכתבותה מוכיח על מעשה כיעור, כמבואר בשולחן ערוך אבן העזר סימן יא סעיף ג, וכפי שיתבאר להלן.

א. התכתבות בעלת מסרים מיניים

יש נפקות אם נגדיר את מעשה ההתכתבות כ'דבר כיעור' או כ'עוברת על דת', אולם דעתנו שהתכתבות האישה כפי שנחשפנו בהודעות הכתובות, הרי זה מעשה כיעור מובהק.

תנן ביבמות כד,ב:

"הנטען על אשת איש והוציאוה מתחת ידו אף על פי שכנס יוציא".

ואיתא ביבמות כד,ב – כה,א:

[...] דתניא רוכל יוצא ואישה חוגרת בסינר, אמר רבי הואיל ומכוער הדבר - תצא. רוק למעלה מן הכילה, אמר רבי הואיל ומכוער הדבר - תצא. מנעלים הפוכים תחת המטה, אמר רבי הואיל ומכוער הדבר - תצא [...] והלכתא כוותיה דרב והלכתא כוותיה דרבי, קשיא הלכתא אהלכתא? לא קשיא, הא - בקלא דפסיק, הא - בקלא דלא פסיק, קלא דלא פסיק וליכא עדים - כרבי, קלא דפסיק ואיכא עדים - כרב.

ונחלקו הראשונים אם דברי הגמרא ביחס לכיעור נאמרו לעניין החיוב לצאת מהנטען או גם לחייב את הבעל להוציאה.

מדברי הרי"ף בסוגיא מוכח שכל הסוגיא מיירי לעניין הנטען ולא ביחס לבעל, דמבעל לא מוציאים אלא בעדי טומאה. כן מוכח בתחילת דברי הרי"ף בסוגיא (ו,א בעמוה"ר), וכן כתב להדיא שם בעמוד ב וזה לשונו:

"[...] והני מילי מבועל שהוא הנטען, אבל מבעל עצמו - לא מפקינן לה אלא בעדי טומאה, בין יש לה בנים בין אין לה בנים, כדגרסינן בקדושין בפרק האומר לחבירו, איבעיא להו זינתה אשתו בעד אחד מהו? אמר רבא הוה דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משני עדים".