בני הזוג נשואים 38 שנים ולהם ששה ילדים, כולם בוגרים.
בפני בית הדין תביעת הבעל לחיוב האשה בגירושין.
הדיון הראשון בין הצדדים התקיים לפני ארבע שנים, ביום כ"ט אייר תשס"ד (20.5.04), בתביעת גירושין שהוגשה על ידי הבעל.
באותו דיון הבעל תבע להתגרש, עקב הפירוד בין הצדדים, וטען כי מזה ארבע וחצי שנים שאין השלום שורר בביתם, וכי נעשו נסיונות לחזרה לשלום בית אך ללא הצלחה. לדבריו, אשתו סירבה לחיי אישות עמו בטענה שיש לו אשה אחרת, אך הבעל הכחיש זאת.
באותו דיון, האשה בקשה לדחות את תביעת הגירושין וטענה כנגד התנהגות שאינה הולמת מצד הבעל, וכן אמרה "אני לא עוקבת אחריו אם יש לו חברה אבל כך הוא אמר, אמרתי לו שמצידי ילך עם מי שרוצה, רק שיתן לי שקט".
הבעל טען שאשתו מעוניינת בגירושין ואינה מוכנה לשלום בית, וביסס את טענתו על ההליך לפירוק שיתוף ברכוש המשותף המתנהל בבית המשפט שהחל ביוזמת האשה, וכן הציג עותק מפרוטוקול הדיון בבית המשפט שהתקיים ביום כ"ז כסלו תשס"ד (22.12.03), חצי שנה קודם לדיון הראשון, שבו האשה, לאחר שהוזהרה כחוק, העידה בביהמ"ש על התנהגות הבעל ביחס אליה, והוסיפה - "הוא לא מוכן להתגרש למרות שבקשתי גט".
בהחלטה שניתנה לאחר הדיון, ביה"ד התייחס לעמדת האשה וקבע שלא ניתן לטעון לשלום בית מצד אחד, ומאידך לנהל תביעה לפירוק שיתוף, ובנוסף לטעון כנגד הבעל את הטענות שעלו בדיון.
בעקבות החלטה זו, האשה הקפיאה את ההליך לפירוק השיתוף, ולאחר דיון נוסף שהתקיים בבית הדין, ביום ה' כסלו תשס"ד (18.11.04) ניתן פסק דין הדוחה את תביעת הגירושין. בפסק הדין נקבע שהעילה האפשרית לחיוב האשה בגירושין היא העדר רצונה בשלום בית, וכעת לאחר הקפאת ההליך לפירוק השיתוף וכל עוד הבעל אינו מוכן לחזור לביתו לניסיון לשלום בית, קשה להוכיח מהתנהגות האשה שהיא אכן מסרבת לשלום בית.
פסק הדין ניתן בהרכב חסר, והבעל ערער על פסק הדין לביה"ד הגדול. בהחלטת ביה"ד הגדול (מיום ג' ניסן תשס"ה - 12.4.05) התיק הוחזר לדיון נוסף בהרכב מלא, וביה"ד הגדול הוסיף כדלהלן - "נראה לנו שעיקר הויכוח הוא על חלוקת המשאבים הכלכליים, כאשר צד האשה ממתין עד פסיקת בית המשפט, ויש מקום לנהל מו"מ לסיום הסכסוך אגב גירושין בלא להמתין לפסיקת ביהמ"ש".
לאחר דיון נוסף ניתנה החלטה ביום כ"ג סיון תשס"ה (30.6.05) שבה ביה"ד חזר על עמדתו שלא לחייב את האשה בגירושין, לאחר שהבעל לא נתן הזדמנות לבחון את עמדת האשה האם אמנם תסכים לחזרה לשלום בית.
יצויין שלמרות שתביעת הגירושין נדחתה, ביה"ד מצא לנכון לקבוע כדלהלן -
"האשה מצידה, במשך החודשים האחרונים לא פעלה במגמה להביא לשינוי במצב הפירוד הקיים ביניהם, ויש מקום לספקות עד כמה היא אכן מעוניינת בשלום בית, אך העדר פעילות זו גרידא, אינה עילה לחיוב גט, בנסיבות שבפנינו שהבעל עזב את הבית ועומד בנחרצות על תביעתו לגירושין. למרות זאת ביה"ד ממליץ לאשה להמנע מעיכוב נוסף בסיום הנישואין ולהתגרש ... אין כל יוזמה מצד האשה לחזרה לשלום בית ... נוכחנו לדעת שהצדדים לא פעלו מתחייב מסעיף ב' בהחלטת בית הדין הגדול, ולא התקיים מו"מ לסיום הסכסוך בהסכמה. בית הדין קוצב לצדדים פרק זמן של 45 יום לניהול מו"מ אינטנסיבי, ובתום פרק זמן זה ידווחו לבית הדין על המו"מ ותוצאותיו".
בהחלטות נוספות שניתנו לאחר מכן ביה"ד הציע הסדר לחלוקת רכוש, וכן ביה"ד קבע שעקרונית יש מקום להטיל על האשה צווי הגבלה ללא מאסר, מפני שאינה מסכימה להתגרש, (וזאת כפי המקובל לפסוק ביחס לבעל המסרב להתגרש ואשתו מאסה בו ואין פתרון לפירוד - הרחקות דר"ת).
לאחר מכן התקיים דיון נוסף בין הצדדים, דיון בתביעת הבעל לשלום בית. בפסק הדין שניתן לאחר הדיון ביה"ד קבע שהבעל אינו מעוניין בשלום בית, בפסק הדין הוספנו להתייחס לעמדת האשה, ומן הראוי להביא במסגרת הנוכחית חלק מפסק הדין הנ"ל, ולהלן קטע מפסק הדין -
"מאידך, השתכנענו מעל לכל ספק, שגם האשה לא תסכים לחזור לשלום בית, והדבר אינו מותנה בשינוי כזה או אחר שיעשה הבעל.
בדיון כשעלתה הצעה שהצדדים יפנו למסגרת של יעוץ נישואין, ללא כל מחוייבות מוקדמת לחזרה למגורים משותפים קודם לכן וללא תנאים מוקדמים, ההצעה נדחתה על ידי האשה, באמצעות ב"כ. וטען שקודם עליו לשלם את חוב המזונות, ולהוכיח את רצינותו.
האשה הוסיפה וטענה שכל מגמת הבעל בבקשתו לשלום בית היא להתנקם בה. להלן ציטוט מדבריה בביה"ד - "אתה רוצה לחסל אותי ולהרוג אותי טיפין טיפין".
בעקבות הדיון האחרון אין מנוס מהמסקנה, שבפנינו שני צדדים שהאחד אינו מעוניין בשני.
הבעל אינו מעוניין באשתו, אך בצר לו לאחר שלא מצא מוצא לסכסוך בדרך של גירושין, בחר לפנות לדרך של תביעת שלום בית. אך נוכחנו בבירור שגם האשה לא תסכים בשום תנאי לחזור לבעלה, לו היא מייחסת כוונות זדון בעצם העלאת ההצעה לחזור לשלום בית.