חיוב אב בדמי מדור ילדים כשיש לאם דירה משלה

בפנינו בקשה לפסיקת מדור בהתאם לפס"ד ביה"ד הגדול מתאריך ט' בסיון תשפ"א.

העובדות

בהחלטתנו מיום י"ז באדר תשפ"א נאמר:

"תשלום משכנתא כמדור: בקשת האשה היא  להורות לביה"ד כי גם אם היא תקנה את חלק האיש בדירה יורה ביה"ד לאיש לשלם לה את המשכנתא הואיל והוא חייב במדור הילדים. ומביאה אסמכתאות משפטיות לדבריה. ביה"ד מבהיר כי בבתי הדין הרבניים הגישה המקובלת היא שמשכנתא היא רכיב הוני, ואינה בכלל מזונות ומדור. זאת משום שמדובר בהלוואה שנלקחה לצורך קניית נכס השייך לאחד הצדדים, ואין זה מן הדין שהאב ישלם מדור על נכס שהוא בבעלות האשה. האב חייב עבור הוצאות של האשה לילדים , תשלום המשכנתא אינו נחשב להוצאה אלא להשקעה הוא כעין חיסכון אשר בתמורה לתשלומים מוקנית לה בעלות על הדירה והאב אינו מחויב  לסבסד לאשה את קניית הדירה. ובעיקר יש לציין כי חיוב האב למזונות הילדים הוא מדין צדקה, במקרה דנן הכנסות האשה אינן פחותות משל הבעל ואולי אף יותר, האשה אף היא חייבת במזונות הילדים מדין הקרוב קרוב קודם, ולכן יש לקחת בחשבון בחיוב האב במדור הילדים את הכנסות האשה. ועיין פסק דין פ"ת תיק מס' 1097392/6. לפיכך אין לחייב את האיש לשאת במשכנתא ככל והאישה תקנה את הדירה."

 ביה"ד הגדול בהחלטתו מיום ט' בסיון תשפ"א קיבל את הערעור בנימוקים דלהלן:

"...חלק זה של הערעור מתקבל ויש לקצוב דמי מדור, בכל מקרה, וכמקובל. החיוב בדמי מדור מוטל על האב (לפחות בחלקו בקטינים מעל גיל 6), ואין הבדל אם מדורם של הקטינים מתבצע על ידי דירה שכורה של גורם שלישי או על ידי מגורים בדירתה של האישה, ויש לשער כמה היו עולים דמי השכירות בדירתה, אילו העמידה אותה להשכרה והאב יחויב בתשלום חלקו היחסי."

בהמשך לנימוקים האמורים פסק ביה"ד הגדול באותה החלטה:

"בית הדין האזורי יחייב את האב המשיב בתשלום דמי מדור מהרגע שבו האישה תעזוב את הדירה המשותפת, או שתרכוש את חלקו של המשיב בדירה, ב-40% מדמי שכירות מלאים של דירה בגודל ובאזור המגורים הנוכחי של האישה עם הקטינים. הבירור העובדתי לעניין זה ייעשה על ידי בית הדין האזורי בדרך שתיראה לו, ולפי שיקול דעתו."

עתה הוגשה בקשת האשה לפסיקת דמי מדור בהתאם להחלטת ביה"ד הגדול.

לאחר העיון, ביה"ד מחליט להעביר את התיק לבית הגדול בהתאם לסעיף 5 (ד) לכללי אתיקה לדיינים (תשס"ח-2008) שם נכתב:

"...סבר דיין כי קיימת לפניו מניעה הלכתית לפעול בהתאם להוראה כאמור של ביה"ד הגדול, יכתוב את נימוקיו לכך ויעביר את התיק נושא העניין לבית הדין הגדול כדי שיחליט בדבר המשך הטיפול בתיק."

ביה"ד סבור כי לפניו מניעה הלכתית גמורה לפעול בהתאם להוראת ביה"ד הגדול האמורה, מהנימוקים הבאים:

בתחילה יש להקדים הנחת יסוד, והיא, כי חיוב האב במדור ילדיו הינו מדין צדקה, ולכן רק אם אין לילדים מדור, על האב לשלם בעבורם את הוצאות המדור. אולם, אם יש להם מדור, אין על האב כל חיוב לשלם להם הוצאות מדור.

במקרה שהאשה שוכרת דירה בשבילה ובשביל הילדים, חיוב האב אינו רק לשלם את הוצאות המדור לאישה אלא האב נעשה שותף עמה בשכירות הדירה עבור הילדים. שכירות הדירה הינה שכירות של שני שותפין, כדי לדור בדירה אחת. מלבד האם הגרה בדירה, ישנו שותף נוסף והוא האב, השוכר חלק מהדירה עבור הילדים מאחר שהוא חייב במדורם. לפיכך, גם אם האם היא זאת שדואגת לתשלום הכולל של שכירות הדירה, הרי עשתה זאת בשליחות האב שהוא השותף השני, ומשכך, על האב להעביר לה את החלק מדמי השכירות שהיא שילמה בעבורו.

אולם, אם לאישה דירה משלה והילדים דרים עמה בדירתה ואין לאשה הוצאות על דמי שכירות המדור, אין מקום לדון בחיוב האב בתשלום לאשה על מדור הילדים אלא מדין נהנה. כלומר, מאחר שחובת האב לדאוג לילדיו למדור ראוי גם אם זה כרוך בהוצאת ממון, הרי העובדה שהילדים דרים בבית אימם גורמת שהאב נהנה מהדירה הנאה שיש לה ערך ממוני, שהרי אלמלא דירת האם היה עליו לשכור דירה בעבור הילדים, וההגדרה ההלכתית למציאות זו היא שהאב הוא 'גברא דעביד למיגר'.

במקרה שלפנינו, אמנם האב 'נהנה' משימוש הילדים בדירת האם, אולם, על פניו, האם 'לא חסרה' כלומר, אין לאם הפסד הנובע משימוש הילדים בדירה. גם אם האם לקחה משכנתא וקנתה את הדירה לצורך שימוש הילדים, הרי שלא הוציאה 'הוצאות' בעבורם. תשלומי הקניה אינם "הוצאות", תמורתם היא קיבלה נכס, וממילא לא הפסידה ממון.

מלבד זאת, סביר להניח כי גם אם הילדים לא היו במשמורתה הייתה קונה דירה זו גם כדי לארח אותם לפרקים, ובנוסף, לילדים מספיקה גם דירה קטנה יותר.          

כלל ידוע הוא בהלכה "זה נהנה וזה לא חסר פטור". כלומר, אין 'נהנה' חייב בתשלום אלא אם כן ההנאה גרמה לחסרון ממון אצל המהנה. כך נפסק בשו"ע חו"מ סימן שס"ג סעיף ו ומקורו מהגמ' בבא קמא דף כ"א ע"א ורמב"ם הלכות גזילה ואבידה פ"ג הלכה ט.