חזקת נכסים משותפים למרות הטענה כי נקנו מכסף 'צבוע'

לפנינו ערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי שקבע כי הבית שבו גרו הצדדים שייך לשניהם במשותף.

פסיקת בית הדין האזורי באה לאחר ערעור קודם שבו הורה בית הדין הגדול כי מאחר שבני הזוג הסכימו – ואף קיבלו בקניין – כי יש לדון בחלוקת הנכסים על פי הוראת הדין הטקסני, על בית הדין האזורי לברר עם מומחה לחוק הטקסני את ההוראה לגבי מקרה זה. לאחר בירור הדברים עם המומחה קבע בית הדין את פסק דינו הנוכחי נשוא הערעור.

נביא את תיאור העובדות כפי שהופיע בפסק הדין הקודם של בית הדין הגדול.

הצדדים נישאו זה לזו כדמו"י (וגם בהליך אזרחי) בשנת 1995 במדינת טקסס שבארצות הברית. להם שלושה ילדים. הצדדים התגרשו ביום י"ב בתמוז התשע"ג (20.6.13).

בשנת 2004 קנה הבעל מגרש במושבה [...] בסכום של 245,000 דולר ולאחר מכן בנה שם בית. בבנייה השקיע, לדבריו, 700,000 דולר. הסכום ששולם בעבור קניית המגרש היה 940,000 דולר. הכספים יצאו מחשבונו הפרטי של הבעל למעט הסכום הראשוני לקניית המגרש, 10,000 דולר, שיצא מחשבונם המשותף של הצדדים.

לבעל היו עוד טרם הנישואין, בשנת 1995, רכוש וכספים בשווי של כ־4,300,000 דולר (על פי הערכת רואה חשבון).

הצדדים הצהירו שחלוקת הרכוש ואיזון המשאבים ייעשו על פי החוק הטקסני, הוא החוק החל במקום נישואיהם. הצהרה זו אף חוזקה על ידי קבלת קניין בפני בית הדין האזורי.

יצוין כי כזו היא גם הנחיית החוק הישראלי בחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג – 1973 (להלן: חוק יחסי ממון), סעיף 15: "על יחסי הממון בין בני זוג יחול חוק מקום מושבם בשעת עריכת הנישואין [...]"

נוסיף כי כבר ביום ו' בטבת התשע"ה (28.12.14) קבע בית הדין האזורי כי החוק הטקסני יחול על הצדדים [...]

הבעל כאמור קנה את המגרש והבית במושבה [...] מכסף שהיה בחשבון הבנק הפרטי שלו (למעט 10,000 דולר [הראשונים שיצאו] מהחשבון המשותף) ולמעשה מכסף שנוצר מרכוש שהביא עימו הבעל טרם הנישואין. כמו חוק יחסי ממון הישראלי, כך גם החוק הטקסני מבחין בין רכוש שנצבר במהלך שנות הנישואין שדינו להיות מחולק בין הצדדים, לבין רכוש שהביא מי מהצדדים עימו טרם הנישואין, שאינו נכלל בחלוקה ובאיזון המשאבים אלא נשאר של מי שהביאו עימו.

עובדה ברורה היא כי הערת אזהרה על המגרש ב[...] נרשמה כולה רק על שם הבעל ולזכותו. כמו כן הוברר כי בעת חתימת זיכרון הדברים בעסקת הקנייה נכתב "זיכרון דברים" על שם הבעל בלבד. בהמשך נכתבו ונחתמו שני חוזי מכירה: האחד על שם הבעל בלבד והשני על שם הבעל והאישה. בחוזה השני – שנכתב על שם שניהם וכלל גם את האישה – למרות שנכתב בתאריך מאוחר – הוקדם התאריך הנקוב בו לתאריך שנכתב בחוזה הראשון שהיה על שם הבעל בלבד.

הסברו של הבעל לכתיבת החוזה הנוסף שכלל גם את האישה היה כי הוא נכתב לצורכי הנחה במס הרכישה שניתן לאישה בהיותה עולה חדשה, וכדי לנצל הנחה זו היה צורך לכתוב חוזה שיהיה גם על שם האישה. לדברי הבעל מוכיחה כתיבת זיכרון הדברים הראשון, שהיה לו תוקף משפטי לכל דבר, כי הבעל הוא זה שקנה את הנכס מכספו שלו והנכס אינו בכלל הרכוש המשותף המיועד לחלוקה אלא שייך לבעל בלבד.

לעומת הסברו של הבעל, טענה האישה כי ההפך הוא הנכון: העובדה כי החוזה השני הוא שהוגש למשרדי מס רכוש היא ראיה כי הוא החוזה 'הנכון' והמגרש נקנה עבור שני בני הזוג. את רישום ההסכם הראשון רק על שם הבעל מסבירה האישה בעובדה כי הבעל היה היחיד ששהה בישראל בעת חתימת זיכרון הדברים ואילו היא – האישה – שהתה בארצות הברית.

בפסק הדין הורה בית הדין הגדול להזמין מומחה לחוק הטקסני ולפסוק על חוות דעתו.

פסק דינו הנוכחי של בית הדין האזורי

נסקור תחילה את היסודות לפסק בית הדין האזורי כפי שהסיק בית הדין לאחר הבירור עם המומחה לחוק הטקסני.

בפסק הדין, בחלקיו השונים, הביא בית הדין את מסקנת הדברים שנתבררו לו מהמומחה לחוק הטקסני גם לגבי חזקת הנכסים הראשונית הידועים באופן כללי, הכוללת גם כספים הנמצאים בחשבונו הפרטי של אחד הצדדים, וגם לגבי רכישת המגרש בחוזה על שם שני הצדדים:

[...] כך סוגיית כוונת השיתוף שיש לה משמעות גדולה בפירוק שיתוף בין בני זוג בהתאם לחוק והפסיקה הנהוגה כאן בארץ, אינה משמעותית בהתאם לחוק הטקסני, וכך גם המשמעות של זיכרון דברים שאין די בו להוכיח על העברת רכוש מרכוש משותף (ככל שיוגדר כזה) לרכוש נפרד, אלא יש צורך ברישום בטאבו על שם אחד מהצדדים. מנגד: ברכישת נכס מגורם שלישי – ככל שהנכס נמכר בחוזה על שם שני הצדדים הקונים אותו, יהפוך הוא לנכס משותף אפילו היה הכסף למימון הרכישה רכוש נפרד של אחד הצדדים.