חורי ואח' נ' עיריית רמת גן ואח'

פסק דין

רקע

מונחת לפניי תביעה לפיצוי נזקיה של גב' חורי לולו, ילידת 1923 (להלן:"התובעת") שנגרמו לה עת הלכה על מדרכה ברחוב הדר ברמת גן ביום 04.06.07. התובעת נפלה לאחר שנתקלה בחומרי בניין שהונחו על המדרכה כחלק מעבודות בנייה ושיפוץ שבוצעו במקום (להלן:"התאונה").

עיריית רמת גן (להלן:"הנתבעת") הינה רשות מקומית אשר בשליטתה מצויים הכבישים והמדרכות בהם ארעה התאונה. הנתבעת שלחה הודעת צד ג' לנת"ע נתיבי תחבורה עירוניים להסעת המונים בע"מ אולם משהודיעו ב"כ הנתבעת וב"כ צד ג' כי הגיעו להסדר ואין צורך להכריע במחלוקת שבין הנתבעת לבין צד ג', אתייחס בהכרעתי לנתבעת לבדה.

לאחר שהוגשו תחשיבי נזק מטעם הצדדים הצעתי להם ביום 15.03.11 הצעה שהתבססה על שקלול הסיכויים והסיכונים שבתיק, כפי שעמדו בפניי באותו שלב. ביום 29.03.11 הודיעה הנתבעת כי אינה מקבלת את הצעתי וביום 13.04.11 הודיעה התובעת, לאחר שהחליפה ייצוג בתיק, כי גם היא איננה מקבלת את הצעתי. משכך אין לי אלא להכריע על פי הכלל "ייקוב הדין את ההר" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף ו' עמוד ב'). בדיון הוכחות שהתקיים ביום 14.07.11 העידו התובעת, מר טנקה ומר חורי שלמה וב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בע"פ.

שאלת האחריות

ב"כ התובעת המלומדת טענה כי התאונה נגרמה עקב רשלנותה של הנתבעת כמשמעותה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח – 1968 (להלן: "הפקודה") ובנוסף טענה כי הנתבעת הפרה חובות חקוקות כמשמעותן בסעיף 63 לפקודה, לפי סעיפים 235 ו-249 לפקודת העיריות. לטענת התביעה רשלנות הנתבעת באה לידי ביטוי בכך שלא הותירה בפני התובעת ובפני עוברים ושבים ברחוב, ברירה, אלא לעבור בסביבה מסוכנת. עוד נטען כי הנתבעת לא דאגה להקים מעבר בטוח להולכי רגל, לא דאגה לגידור עבודות הבנייה ולא הציבה שלטי אזהרה. עוד נטען כי הנתבעת צריכה הייתה לסמן מכשולים או מפגעים בדרך.

התביעה טוענת כי הנתבעת הפרה את סעיף 22 לחוק ארגון ופיקוח על העבודה התשי"ד 1954 וכן את סעיף 10 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה בכך שלא עמדה על תנאי בטיחות ראויים במקום בו התבצעו עבודות הבנייה והשיפוץ. עוד נטען כי הנתבעת הפרה את חובתה להסיר מכשולים לפקח ולדאוג לניקיון הרחוב שאינו רכוש הפרט על פי סעיפים 235 ו-249 לפקודת העיריות (נוסח חדש). ב"כ התובעת המלומדת טענה כי העירייה חבה בחובת זהירות של רשות מקומית כלפי אזרחיה וכי גם חובת הזהירות הקונקרטית מתקיימת בענייננו שכן הנתבעת יכולה הייתה לצפות בנסיבות המקרה כי התובעת תתקל בחומרי הבניין ובמכשולים שהונחו לאורך המדרכה והכביש בכניסת הבניין של התובעת ועל כן מתקיים מבחן הצפיות הטכנית. כמו כן טוענת ב"כ התובעת כי הנתבעת צריכה הייתה לצפות את הסיכון הנשקף לעוברים ושבים בהימנעותה מהסרת המפגעים. עוד נטען כי לנתבעת לא היה כל קושי למנוע את הנזק שנגרם למשל על ידי פינויים של המפגעים, הקמת מעבר בטוח להולכי רגל, תיחום וגידור המפגעים והבורות והצבת שלטי אזהרה אולם כל אלה לא התבצעו.

ב"כ הנתבעת המלומד טען כי ברחוב הדר ברמת גן חלפו מידי יום הולכי רגל רבים ואיש מהם לא נפגע מעבודות התשתית במקום. לטענתו העוברים ושבים במקום היו ערים למעבר מוסדר ובטוח אשר היה בקרבת מקום. עוד טען ב"כ הנתבעת כי התובעת לא התלוננה עובר לתאונה בפני הנתבעת על פגם כלשהו במדרכה או בכביש וזאת על אף שהתובעת מתגוררת בסמוך למקום האירוע. עוד נטען כי התובעת נכנסה ביודעין לתוך אתר של עבודות פיתוח ותשתית וכי היא הייתה מודעת לקיומן של העבודות ברחוב אשר התקיימו זמן רב עובר לאירוע כמו כן נטען כי התובעת הייתה מודעת לקיומו של מעבר מוסדר להולכי רגל אשר הוצב במקום. עוד נטען כי התובעת מכירה את המקום היטב בשל סמיכותו לבניין מגוריה ואין לה להלין אלא על עצמה באם לא שמה לב לדרכה. עוד נטען כי במקום עליו מצביעה התובעת אין כל סכנה חבויה ובפרט כאשר מדובר בשעות הבוקר המוארות. לחילופין טוען ב"כ הנתבעת כי בע"א 4344/97 כהן ג'ני נ' עיריית רמת גן נקבע כי רחובות ומדרכות עיר אינן משטח סטרילי ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים בליטות ו"גלים".

ב"כ הנתבעת טען כי על התובעת כאדם סביר שעיניו בראשו היה להשתמש בדרך בזהירות וכי אילו הייתה התובעת משגיחה היכן היא מניחה את רגליה ונזהרת הנפילה הייתה נמנעת ועל כן התאונה נגרמה ברשלנותה המלאה או התורמת בשיעור מכריע של התובעת.

בסיכומיו טען ב"כ הנתבעת המלומד כי התובעת אומנם תיארה את אופן קרות התאונה אולם לא יכלה לקשור בין הנפילה לבין התמונות שצורפו וכי גם מר טנקה לא ראה בדיוק את אופן התרחשות התאונה. עוד טען ב"כ הנתבעת כי התאונה אירעה באור יום מלא וכי לטענת התובעת באותה תקופה היא הייתה במצב בריאותי תקין לחלוטין ועל כן לא היה מקום להתעלם ממכשול בדרכה. עוד טוען ב"כ הנתבעת כי אין לתת משקל לתמונות שצורפו שכן פרט למצב כללי של האיזור הן אינן נותנות מידע לגבי מפגע ספציפי שממנו נפגעה התובעת. עוד נטען כי במסמכים הרפואיים השונים ניתנו גרסאות שונות במקצת לאופן התרחשות התאונה. ב"כ צד ג' טען בסיכומיו כי מר טנקה העיד ש מידי יום יצא עם מר חורי ז"ל לטיול לשאוף אוויר כאשר מר חורי שרוי בכיסא גלגלים וכי מר טנקה אישר שכך עשה גם בימים הסמוכים לאירוע. טוען ב"כ צד ג' כי מכך יש ללמוד כי מצב המדרכה היה תקין ואיפשר מעבר לא רק של הולכי רגל אלא גם של כסא גלגלים.

דיון

שאלת החבות - המסגרת הנורמטיבית

כאמור לעיל, לטענת התובעת נהגו הנתבעים הן ב"רשלנות" והן ב"הפרת חובה חקוקה".

יסודות עוולות אלו, הנטענות לעיתים קרובות זו לצד זו, סוכמו כבר בפרשת ועקנין (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113 (1982)):

"בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין מתעוררות שלוש שאלות. האחת, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות (סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). מבחן זה כולל בחובו שני היבטים.

"ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות. ההיבט השני, הוא ההיבט הספציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות" (ע"פ 186/80, בעמ' 775). ההיבט הראשון, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית" (NOTIONAL DUTY), ואילו ההיבט השני, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית" (DUTY IN FACT). השאלה השנייה, המתעוררת בכל תביעת נזיקין, היא, אם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו: האם הוא סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו? השאלה השלישית היא, האם הפרת החובה היא שגרמה נזק?"

"חמישה הם יסודותיה של העוולה בדבר הפרת חובה חקוקה: א. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; ג. המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק; ה. הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק."

הקשר בין שתי העוולות סוכם על ידי כבוד הנשיא (בדימוס) א' ברק בפרשת מימוני (ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני [פורסם בנבו]) כך:

"אי-קיום חובה סטטוטורית זו אין משמעו, מניה וביה, התקיימותה של חובת זהירות בנזיקין. המשפט הישראלי אינו מכיר כדבר המובן מאליו בגזירתה של חובת זהירות מתפקיד ומסמכויות שהוקנו לרשות שלטונית על פי חוק".