חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991 - תנאי מקדמי לתחולת האמנה

 פסק דין

כבוד השופט משה סובל:

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופטת אורלי שמאי-כתב), מיום 2.7.14, בו נדחתה תביעת המערער להשבת שתי בנותיו הקטינות לארה"ב על פי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991 (להלן – האמנה). הערעור נסוב בעיקרו על קביעת בית משפט קמא לפיה במועד הגעת הקטינות לישראל (אוגוסט 2013) לא היה להן "מקום מגורים רגיל" כמובנו של מונח זה בסעיף 3 לאמנה, ומשכך לא מתקיים תנאי מקדמי לתחולת האמנה בעניינן.

עיקרי העובדות

2.         בפסק הדין מתוארת מסכת נדודים ארוכת שנים של הצדדים וילדיהם. המערער, אזרח הולנד, נישא למשיבה, אזרחית ישראל, בשנת 1998. הנישואין נערכו בירושלים. לבני הזוג נולדו בארה"ב שלושה ילדים: ש', יליד 2000; ת', ילידת 2003; וח', ילידת 2008. בשנתיים הראשונות לנישואין גרו הצדדים בניו-יורק (2000-1998). בשנתיים הבאות (לאחר הולדת ש') נעה המשפחה בין מונסי שבניו-יורק, מיאמי והולנד (2002-2000). בשמונה השנים שלאחר מכן (2010-2003), במהלכן נולדו שתי הקטינות, נדדה המשפחה (בדרך כלל מידי שנה) במסלול הולנד; מונסי; הולנד; ישראל; מיאמי (שנתיים); ושוב הולנד. בסוף שנת 2010, עת היו הקטינות כבנות שבע ושנתיים, העתיקה המשפחה את מגוריה לישראל למשך כל שנת הלימודים תשע"א (2011-2010), בעקבות משרת הוראה שקיבל המערער בארץ. באותו קיץ שהתה המשפחה בהולנד. בשנת הלימודים הבאה, תשע"ב (2012-2011), שהתה המשפחה במיאמי; בחופשת הקיץ חזרה להולנד; ואת חגי תשרי חגגה בישראל. תוך כדי השהות בישראל התייצבו בני הזוג בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים (בספטמבר 2012) על מנת שיאשר הסכם ממון שכרתו, ובא-כוחם ציין אז בפני בית המשפט כי "הצדדים הם מהולנד". מרבית שנת הלימודים הבאה, תשע"ג (2013-2012), עברה על המשפחה בהולנד, עד לחודש אפריל 2013 בו חזרו למיאמי בעיצומה של שנת הלימודים. הילדים השלימו את יתרת שנת הלימודים (כחודשיים) במיאמי, ועם סיומה (יולי 2013) חזרה המשפחה להולנד.

סמוך לאחר ההגעה להולנד טסו המשיבה והקטינות לארץ (13.8.13), וכשבוע וחצי לאחר מכן הצטרפו אליהם המערער והבן. התכנון היה לחגוג את בר-המצווה של הבן בישראל ביום 10.10.13. אולם במהלך השהות בארץ התגלע ויכוח בין בני הזוג (ביום 24.9.13) שמיד לאחריו עברה המשיבה יחד עם הקטינות לבית הוריה באשדוד ואילו המערער והבן טסו בחזרה להולנד, שם חגג המערער לבנו את בר-המצווה במסגרת מצומצמת וללא נוכחות האם והאחיות-הקטינות. למרות שלאם ולקטינות היו כרטיסי טיסה חזרה להולנד בתאריך 15.10.13, הן נשארו בארץ בבית הורי האם עד היום. אותה עת (אוקטובר 2013) נסע המערער עם בנו מהולנד לארה"ב, השאיר את הילד אצל ראש הישיבה בה הילד לומד, וחזר באופן מיידי לבדו להולנד. ביום 10.11.13 הגיש המערער את התביעה על פי האמנה בה ביקש מבית המשפט להורות למשיבה להחזיר אליו בהולנד את שתי הקטינות על מנת שיוכל לטוס עמן למיאמי. רק לאחר כחודשיים וחצי בהם שהה הבן לבדו בארה"ב חזר המערער למיאמי (בתחילת ינואר 2014), שם הוא מתגורר יחד עם בנו עד היום (אם כי במועד מתן פסק הדין של בית משפט קמא שהו המערער והבן שוב בהולנד, לטענת המערער למטרות נופש).

פסק הדין

3.         בית משפט קמא הקדים והביע את ביקורתו החריפה כלפי בני הזוג, על התנהלותם הכללית במסגרתה העבירו את ילדיהם לעתים תכופות ממקום מגורים אחד למקום מגורים אחר, בין יבשות, כשבכל פעם על הילדים להתרגל מחדש לסביבה חדשה ולשפה אחרת, לעבור מבית ספר אחד למשנהו, להפסיד ימי לימודים, ופעמים שהמעבר התבצע אף בעיצומה של שנת הלימודים. כל זאת מטעם כלכלי ומשיקולי מיסוי גרידא, כשרווחת הילדים מצויה מבחינת ההורים בסדר עדיפות שני לצבירת הרכוש. בהמשך לכך, נאמר בפסק הדין, גם התביעה הנוכחית להשבת הקטינות לארה"ב הנה אך כסות למלחמה הרכושית הנטושה בין ההורים, מלחמה המתרחשת על גבם של הקטינים המשמשים בני ערובה במאבק הרכושי.

4.         לגופו של עניין קבע בית המשפט כי המונח "מקום מגוריו הרגיל של הקטין סמוך לפני הרחקתו או אי החזרתו" לא פורש באמנה עצמה, כדי לאפשר גמישות ביישומו בנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה. בית המשפט סקר שתי אסכולות ששררו בפסיקה לעניין פרשנות מונח זה: "האסכולה העובדתית", לפיה בוחנים את מקום המגורים הפיזי שבו גר הילד כרגיל עובר לחטיפה מתוך נקודת המבט של הילד והתמקדות בחיי היום יום שלו בעבר, ו"האסכולה הכוונתית", אשר שמה את הדגש על כוונת ההורים בנוגע למקום המגורים. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, הבחינה בפועל צריכה להיות משולבת, כשכוונת ההורים מהווה חלק מהתמונה העובדתית, וכשנקודת מבטו של הילד נקבעת לא באופן סובייקטיבי מפיו, אלא באופן אובייקטיבי ומופשט מתוך בחינת חיי הילד כפי שבית המשפט רואה אותם. בית המשפט הפנה לפסקי דין מעבר לים שהכירו במצבים בהם לא ניתן לקבוע שלקטין מקום מגורים רגיל במקום כלשהו בעולם, בנוסף למצבים בהם לקטין יותר ממקום מגורים רגיל אחד. 

5.         במקרה שלפנינו שלוש מדינות מועמדות להיות "מקום המגורים הרגיל" של הקטינות: ארה"ב, הולנד וישראל. אלא שלדעת השופטת קמא, אף לא אחת ממדינות אלו נחשבות למקום המגורים הרגיל של הקטינות:

6.         ישראל – הקטינות אמנם למדו בישראל בשנת הלימודים תשע"א, אולם מאז חלפו כשלוש שנים בהן שבו ארצה לחופשות בלבד. בנוסף הקטינות היו אז קטנות בגיל ולא שמרו על קשר עם החברות שהיו להן בישראל. לכן הלימודים בבתי הספר בארה"ב ובהולנד לאחר שנת הלימודים בישראל ניתקו את הקשר של הקטינות לישראל.

7.         הולנד – אמנם הקטינות שהו במסגרות לימוד בהולנד בשנת הלימודים תשע"ג למשך כחצי שנה; רוב החפצים של המשפחה מצויים בדירה באמסטרדם הרשומה על שם המשיבה; והקטינה ת' אף סברה שבשנת הלימודים תשע"ד הם ילמדו בהולנד. אולם שהות של כמחצית שנה במהלך שנת הלימודים הנה קצרה באופן יחסי ואינה מספיקה להפוך את הולנד למקום המגורים הרגיל של הקטינות, מה עוד שהקטינות עזבו את הולנד בעיצומה של שנת הלימודים וסיימו אותה בארה"ב.