השופט י' דנציגר:
בפנינו ערעור המופנה כנגד דחיית התביעה שכנגד שאותה הגישה המערערת במסגרת ת.א. 1275/00, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ד' פלפל), מיום 21.3.2006.
העובדות כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא
1. המערערת, א-ת כל קשר בע"מ (להלן: המערערת או א-ת) הינה חברה שהיתה מצויה בבעלותם של איש העסקים תד אריסון ז"ל והעיתונאי מר משה שלו, אשר שימש כמנכ"ל שלה, ואשר הוציאה לאור את השבועון "אנשים" (להלן: השבועון). נקדים את המאוחר ונציין, כי ביום 27.12.1999 נמכרו הבעלות והשליטה בא-ת לחברת מרקעי תקשורת בע"מ (להלן: מרקעי תקשורת).
2. המשיבה, מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (להלן: המשיבה או מעריב), הינה, בין היתר, בעלת בית דפוס הנותן שירותי הדפסה ללקוחות מסחריים.
3. ביום 19.12.1996 נחתם בין א-ת לבין מעריב הסכם (שלא נקצב בזמן) לפיו התחייבה מעריב לספק לא-ת שירותי הדפסה ואריזה לשבועון (להלן: ההסכם). ביום 30.8.1998 חתמו הצדדים על תוספת להסכם, לפיה הוארכה ההתקשרות ביניהם עד ליום 30.8.2000.
4. סעיף 7 להסכם שבין הצדדים, שעניינו התמורה בגין השירותים, קבע, בסיפא שלו, כדלקמן:
"עקב שינויים במחירי הנייר בעולם אחת לרבעון קלנדרי, מוסכם בזה על הצדדים, כי במקביל לביצוע חוזה זה יערכו הצדדים משא ומתן לעדכון התמורה על פי סעיף זה דלעיל בהתאם לעדכונים ו/או השינויים הרבעוניים במחירי הנייר כאמור."
5. ביום 1.7.1997, ביום 1.10.1997 וביום 1.1.1998, ולאחר שנוהל משא ומתן בין הצדדים לפני כל אחד מהמועדים הנ"ל, הועלתה התמורה החוזית ב-5%, 3.5% ו-3.5% בהתאמה, וזאת בעקבות פנייתה של מעריב לא-ת וטענתה כי מחירי הנייר בעולם עלו.
6. ביום 27.12.1999, היום בו נמכרה הבעלות בא-ת כאמור, הודיעה א-ת למעריב על הפסקת ההתקשרות בין הצדדים בתוך 10 ימים. מאותו מועד החלה א-ת לבצע את עבודות ההדפסה של השבועון באמצעות בית דפוס שבשליטת מרקעי תקשורת. בד בבד, החליטה א-ת שלא לשלם למעריב את החשבוניות שטרם נפרעו, וזאת, לטענתה, "עקב עילות התביעה הרבות כנגד מעריב". בנוסף, ככל הנראה במסגרת "ההיערכות האדמיניסטרטיבית" בעקבות העברת השליטה בחברה, נסגר חשבון הבנק של א-ת, וכתוצאה מכך, שיק של א-ת, על סך של כ-594,000 ש"ח, שנמסר למעריב קודם לכן, לא כובד על ידי הבנק.
התביעות שהוגשו לבית המשפט קמא
7. לאור דברים אלה, הגישה מעריב תביעה נגד א-ת לבית המשפט המחוזי, בגין החשבונות שלא שולמו, על סך של 1,113,693 ש"ח. א-ת הגישה תביעה שכנגד, שהועמדה - לצרכי אגרה - על סך של 4,000,000 ש"ח. במסגרת התביעה שכנגד טענה א-ת כי מעריב הפרה את תנאי ההסכם לכל אורך תקופת ההתקשרות בין הצדדים, הפרה שהתבטאה בהעלאות חד-צדדיות של מחירי התמורה בגין שירותי ההדפסה וגביית יתר בגין העלאות אלה ובחיובי יתר בגין הדפסת צבע שבוצעה באופן חלקי בלבד. כן טענה א-ת כי מעריב גרמה לה נזקים עקב איכות הדפסה ירודה וליקויי הדפסה רבים.
פסק דינו של בית המשפט קמא
8. בית המשפט קמא דחה את טענת מעריב לפיה מושתקת א-ת מלטעון להפרת חוזה על ידי מעריב, שכן בזמן אמת לא היו לה טענות כנגד העלאת המחירים וכנגד איכות ההדפסה ומחיריה, ולטענת מעריב, א-ת היתה שבעת רצון מהשירות ומהמחיר. כאמור, דחה בית המשפט המחוזי את טענת ההשתק וקבע כי "הנתבעת [המערערת בענייננו - י.ד.] אמנם המשיכה את הקשר החוזי עם התובעת [המשיבה בענייננו - י.ד.] אבל זה לא נבע משביעות רצון כי אם מחוסר ברירה והתובעת היתה מודעת לכך". לדברי בית המשפט קמא, "יחסי התובעת והנתבעת היו מלווים בתלונות ו'איומים' דבר שלכל הדעות לא מעיד על שביעות רצון".
9. אשר לתביעת מעריב, קבע בית המשפט קמא בקצרה כי "אין חולק כי הנתבעת [א-ת] חייבת לתובעת [מעריב] כסף בעבור הדפסת השבועון ושירותים נלווים". השאלה היתה, האם בדין סירבה א-ת לשלם את הכספים המגיעים למעריב, וזאת בהסתמך על טענות א-ת לפיהן הפרה מעריב את חובת תום הלב והציגה מצגי שווא העולים כדי הטעיה, טענות המקימות לא-ת, לטענתה, את הזכות לביטול החוזה ולקבלת פיצויים.
10. בית המשפט קמא עבר לבחון את הטענה האם מעריב העלתה את מחיר התמורה החוזית ששילמה לה א-ת בניגוד לאמור בחוזה. לטענת א-ת, אף שעל פי סעיף 7 להסכם מחיר התמורה החוזית אמור להתעדכן בהתאם לשינוי במחירי הנייר (כלומר, אם מחיר הנייר עולה - התמורה החוזית תעלה ואם מחיר הנייר יורד - תרד גם התמורה), הרי שמעריב הציגה בפני א-ת מצג שווא כאילו מחירי הנייר עלו, אף שבפועל הם ירדו (כפי שעולה מדוחותיה הכספיים של מעריב לשנת 1997), ובאמצעות מצג שווא זה גרמה מעריב לניהול משא ומתן ולהעלאת התמורה.
בית המשפט קמא ציין אמנם כי הטענה בעניין מחירי הנייר הועלתה לראשונה בסיכומיה של א-ת, לאחר שבקשה לתיקון כתב התביעה שכנגד נדחתה. ואולם, נוכח העובדה שבשלב החקירות נחקר מר שלו על ידיעותיו בתחום מחירי הנייר ולא נשמעה כל התנגדות מצד מעריב בטענה של הרחבת חזית; ובנוסף, נושא העלאת המחירים עלה בדיונים שהתקיימו בבית משפט השלום (בהליך של התנגדות לביצוע שטר בנושא השיק שחולל), דן בית המשפט קמא בטענה הנ"ל לגופו של עניין. בית המשפט קמא קבע כי הואיל ועליית המחירים הדרסטית של הנייר הייתה עד שנת 1996, בעוד שההסכם נחתם בסוף שנת 1996, ייתכן שמחיר הבסיס שננקב בהסכם היה נמוך, ועליית המחיר החל מחודש יולי 1997 (מועד העלאת המחיר הראשונה) נעשתה ביחס למחיר הבסיס הנמוך. עוד קבע בית המשפט קמא כי לצורך סתירת מסקנה נסיבתית זו היה על א-ת להביא נתונים מדויקים באשר לשינויים במחירי הנייר בעולם בשנים הרלבנטיות תוך התייחסות להשפעת שינויים אלו עליה. משלא עשתה כן, אין די בדוחות שהציגה א-ת כדי לאשש את טענתה לעניין זה.
עוד קבע בית המשפט קמא, כממצא עובדתי, כי מעריב ניהלה משא ומתן עם א-ת לעניין העלאת התמורה בהתאם להסכם, וא-ת לא הצליחה להוכיח שמשא ומתן זה נוהל בחוסר תום לב.
11. אשר לשאלה האם מעריב הציגה מצג שווא לפיו היא אינה יכולה להדפיס את השבועון בצבע מלא, אך גבתה בעבור הדפסה בצבע מלא, קבע בית המשפט קמא, כי אין לקבל את טענת א-ת בעניין זה, שכן א-ת ידעה מראש שמעריב אינה מסכימה לבצע את ההדפסה בצבע מלא, וכי זכותה של מעריב לסרב לבצע עבודה בדרך מסוימת, גם אם מבחינה פרקטית יש ביכולתה לעשות כן. בית המשפט קמא הוסיף כי אין חיוב בהסכם לביצוע ההדפסה בצבע מלא, ולא ניתן לגזור ממנו חיוב כזה.