פסק דין
1.בפני תביעה ותביעה שכנגד שעניינן תאונת דרכים שארעה ברח' רמב"ם ברעננה. לצורך נוחות הדיון, יכונה התובע והנתבע שכנגד בשם "התובע", ואילו הנתבע והתובע שכנגד יכונה בשם "הנתבע".
2.גרסת התובע פשוטה: רכב התובע חנה אלכסונית בצד ימין (מערב) של רח' רמב"ם, ליד ביתו, מקום בו עמד כבר כמה שעות, כשרכב הנתבע, שהיה בנסיעה לאורך רח' רמב"ם (שהוא חד-סטרי מכיוון צפון באותו קטע), סטה ימינה מכיוון נסיעתו, מסיבה לא ידועה, ופגע בפינה השמאלית-אחורית (הבולטת יותר לכביש) של רכב התובע. לבד מהנתבע, לא ידוע על עדים לתאונה. אביו, מר אלי חוטר (להלן – "מר חוטר"), הוזעק למקום, והזעיק אליו גם את התובע. הנתבע, בעת ששוחחו מייד לאחר שהגיעו התובע ואביו למקום, הודה באחריות לתאונה והבטיח להסדיר את התשלום עבור הנזקים, תוך שהוא מבקש לא להפעיל את הביטוח שלו.
3.אף גרסת הנתבע פשוטה, אולם מנוגדת: לדבריו, בעת נסיעתו הבחין לפתע ברכב הנוסע אחורנית לעברו, ביציאה מחניה. הוא האט, סטה מעט שמאלה (לא יותר, לאור כלי הרכב החונים גם בצד שמאל של הכביש), צפר (שכן סבר שיש נהג ברכב), ולא הצליח למנוע את התאונה. רק לאחר התאונה הבחין כי הרכב אינו מאויש, וכי ככל הנראה הידרדר ממקום החניה, המצוי בשיפוע היורד אל הכביש, אל תוך הכביש. הנתבע אף טוען שרכב התובע לא חנה במפרץ חניה ייעודי, אלא במקום שאינו מיועד לחניה, או לכל הפחות בזוית שאינה תקינה, כנראה מפאת עומס המכוניות החונות במקום. גם לרכב הנתבע נגרמו נזקים, בפינה הימנית קדמית. לשיטתו, עברה במקום ניידת של השיטור העירוני, והם אלה שהזעיקו את מר חוטר. כפי שעלתה בכתבי הטענות מצדו, ביקש ממנו מר חוטר לחוס על בנו, התובע, ולא להגיש נגדו תביעה עבור נזקיו. לכן, סיכמו הצדדים שכל צד ילך לדרכו וישא בנזקיו. רק לאחר שקיבל את כתב התביעה, שנה לאחר הארוע, הבין כי התובע טמן לו פח, "הרדימו", והגיש את תביעתו בשלב בו כבר לא ניתן לאתר עדים לארוע, כגון: אנשי השיטור העירוני. לפיכך, החליט אף הוא לחזור בו מההסכמות, ולתבוע את נזקיו.
4.התובע תובע את נזקיו הישירים והעקיפים, ואף הנתבע תובע את נזקיו-שלו, הישירים והעקיפים.
5.בדיון שהתקיים היום העידו בעלי הדין וכן מר חוטר.
6.אקדים ואומר, כי דין התביעה להתקבל, ברובה, ודין התביעה שכנגד להידחות.
7.הטעם העיקרי לכך הוא, שגרסתו של הנתבע היתה כה רצופת-סתירות, עד שלא ניתן עוד לתת בה אמון כלשהו, ומאחר שעצם הפגיעה והנזק לרכב התובע אינם שנויים במחלוקת, ומאחר שעדויות התובע ואביו כוללות התייחסות לנטילת האחריות מצד הנתבע מייד לאחר הארוע, הרי שיש לקבוע כי בפני גרסה אחת מהימנה בלבד לקרות הארוע, היא גרסת התובע.
8.אגע בסתירות הבולטות שביניהן, בקצרה:
א.חילופי הדברים לאחר התאונה, וההסכמות שהיו:
בכתבי הטענות שהגיש, כאמור לעיל, טוען הנתבע כי מר חוטר ביקש את התחשבותו נוכח גילו של התובע והכסף הרב שהשקיע ברכישת הרכב, וכי גם מאחר שבנו של הנתבע הוא חברו של התובע, נאות הנתבע לספוג את נזקיו-שלו, ולא להגיש תביעה (סעיף 11 לכתב התביעה שכנגד). בהמשך הוא מתאר, כי ההסכמה שכל צד ישא בנזקיו היתה גם מאחר שכלי הרכב הם ישנים, הנזקים פעוטים, ולאיש מהצדדים לא היה ביטוח מקיף (סעיף 12 לכתב התביעה שכנגד).
אלא, שבעדותו טען, בתחילה, "ראינו, אמדנו את הנזק, דיברנו ואחר כך הוא ביקש ממני ליידע את חב' הביטוח..." (עמ' 6 שורות 1-2), ובהמשך, "באותו יום של התאונה, סיכמנו שכל צד ישא בנזקיו, קיבלתי נאום נוגע ללב, כמה הילד חסך, כשנודע לי שהשביתו לו את הרכב, ולי יש נזק גדול משלי, אמרתי לו שכל אחד יתקן לעצמו" (שם, שורות 27-29). דהיינו: הסיכום בדבר נשיאת כל צד בנזקיו היה לאחר שנודע לנתבע שהשביתו את רכב התובע (חוות-דעת השמאי ניתנה למעלה מחודש לאחר התאונה).
הנתבע מאשר גרסה זו בהמשך "ש. כלומר אתם סיכמתם שכל צד ישא בנזקיו רק יום לאחר התאונה? ת. חד משמעית. ש. לא סיכמתם כלום ביום התאונה? ת. למעט זה שנאמוד את הנזק." (עמ' 7 שורות 3-6).
ברם, לאחר מכן, כשהוא מעומת עם האמור בכתבי הטענות אודות הסכמתו לוותר על תביעה, כך נשמעים הדברים: "ש. ...אני מבין שכל הסיכום הזה היה במועד האירוע, נפגשתם ואמרתם כל אחד הולך לדרכו וזהו? ת. נכון חד משמעית. זה לא נוגד את מה שאמרתי".
ב.הנזקים לרכב הנתבע והצעת המחיר:
הנתבע טוען בכתבי הטענות, כי גם לרכבו נגרם נזק, ומצרף כראיה הצעת מחיר שאינה נושאת תאריך. בהקשר אליה הוא כותב בכתב התביעה שכנגד: "התובע [דהיינו, הנתבע – צ.ל.]... יהא מוכן להעמיד את רכבו לרשות לבדיקה במידת הצורך" (סעיף 14).
כאשר נשאל בעדותו, מתי הוכנה הצעת המחיר, השיב בתחילה "ביום ששלחתי את זה לאילה [ב"כ הנתבע – צ.ל.] ויש תאריך של הפקס, זה היום שקיבלתי את ההצעה" (עמ' 5 שורה 23); אח"כ ביקש לתקן: "אני מבקש לדייק. שלחתי את הפקס לעו"ד בירגר אחרי שקיבלתי את התביעה. את הרכב תיקנתי בהרבה קודם." (שם, שורות 26-27).
מאידך, לגבי התיקונים העיד "ת. הצילום... נעשה לאחר החלפת הכנף הימנית... לא רואים את הפגיעה בתמונה... היא צולמה לאחר שהרכב תוקן... ש. מתי צולמו התמונות האלה? ת. כשקיבלתי את התביעה, עוד לא צבעתי את הרכב, הרכב עמד 7 חודשים עד שהלך להשבתה. ש. תיקנת רכב שהלך להשבתה? ת. כן. ש. למה מישהו מתקן רכב שהולך להשבתה? ת. שיקול כלכלי שלי. לא רציתי לנסוע ברכב הזה, קניתי רכב חדש. זה לא רלבנטי. ש. אתה תובע אותי על סך 8,000 ₪ והשבתת את הרכב? ת. זה שיקול שלי. ש. אם תיקנת את הרכב, היכן הקבלה? ת. יש לי קבלה, גם אם לא מצורפת פה, היא קיימת..." (שם, שורות 8-21).
גרסתו של הנתבע, איפוא, הלכה והתפתחה בעניין התיקונים, כשמכתב התביעה שכנגד משתמע כי הרכב טרם תוקן (ולכל הפחות לא נטען בו כי תוקן, ומה שצורף הוא הצעת מחיר, ולא קבלה), והוא עומד לבדיקה, ואילו בהמשך, אגב סתירות במועד קבלת הצעת המחיר, מופיעה הגרסה כי הרכב תוקן עוד הרבה לפני שקיבל הנתבע את כתב התביעה, אולם לאחר שתוקן, לכאורה בהוצאה של כמעט 10,000 ₪, נשלח להשבתה, מטעם שהנתבע לא חפץ להבהירו.
ג.שאלת הביטוח: