חובה על מעסיק לשלם שכר למתמחה גם אם חתם על ויתור

השופטת נילי ארד

פעם נוספת באה לפנינו פרשת העסקתו של מתמחה על ידי עורך דין, מבלי שישולמו למתמחה שכרו וזכויותיו, בגין תקופת עבודתו. בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב בחלקה, וחייב את המערער לשלם למשיב את הזכויות המגיעות לו כדין. על חיוביו אלה הגיש המעסיק ערעורו לפנינו.

ההליך בבית הדין האזורי

2.    המשיב הועסק כמתמחה במשרדו של המערער, משך כשנה מיום 1.9.97 עד ליום 31.8.98. בתביעה שהגיש נגד מעסיקו בבית הדין האזורי בנצרת (השופט חיים ארמון ונציגי ציבור מר ראוף זידאן ומר מוני סגל; עב2689/04) תבע המשיב תשלום שכר עבודה, החזר הוצאות נסיעה, פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה.

      בכתב ההגנה טען המערער, כי המשיב חתם על כתב ויתור, עובר לתחילת העסקתו, לפיו לא יהיה זכאי לשכר עבודה, או לזכות אחרת בגין עבודתו כמתמחה במשרדו של המערער.

3.      בשל מצבו הבריאותי הקשה של המערער ובהיותו מרותק לביתו, נאות בית הדין האזורי לקיים דיון מוקדם בתובענה בביתו של המערער. במסגרת ישיבת קדם הדיון שנועדה ביום 23.3.06, יצאו מלפני בית הדין האזורי שתי החלטות אלה:

בהתייחס לטענות התיישנות שהעלה המערער נקבע כי "עילת התביעה לגבי זכויות התובע לשכר עבודה נולדה ביום שבו הסתיים כל אחד מחודשי העבודה. כך גם עילת התביעה  לגבי רכיב הנסיעות". על כן, התביעה ברכיבים אלה בגין החודשים ספטמבר, אוקטובר ונובמבר 1997 התיישנה, ו"...לגבי כל אחד מהחודשים שמדצמבר ואילך" לא התיישנה התביעה; עילות התביעה ברכיבים של פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה נוצרו בסיום יחסי העבודה ולכן לא התיישנו; ואילו התביעה לפדיון חופשה התיישנה, משחלפו שלוש שנים ממועד העילה (להלן: החלטת ההתיישנות).

בהחלטה נוספת הומלץ לצדדים להסכים ל"הנחות העובדתיות" שהוצעו על ידי בית הדין כמוסכמות, לצורך הכרעה בפלוגתאות בפסק דין, ללא שמיעת עדויות.

4.    בהחלטה מיום 26.9.06 קבע בית הדין, כי נוכח הסכמת שני הצדדים למוסכמות העובדתיות" אשר פורטו בהחלטתו מיום 23.3.06,  אין רלוונטיות לשאלה האם ההסכמה היא "לצורך הדיון" או שהיא הסכמה כוללת ו"אין כבר צורך לקבוע את התיק להוכחות, שכן על סמך אותן עובדות, ניתן להכריע בפלוגתאות", מבלי להגיש תצהירים, ותוך שניתנה לבעלי הדין אפשרות לסכם טענותיהם (להלן: ההחלטה מיום 26.9.06). בהחלטה מיום 9.1.07 האריך בית הדין את המועד להגשת הסיכומים שהוגשו באיחור.

5.    בקשה שהגיש המערער לקביעת מועד לשמיעת ראיות, נדחתה על ידי בית הדין האזורי בהחלטתו מיום 11.1.2007 תוך שנקבע, כי "הרצון לקבוע מועד להוכחות מנוגד להחלטה מיום 26/9/06, ועל ההחלטה מיום 26/9/06 היה הנתבע זכאי לבקש רשות ערעור". עם זאת נאמר שאם תוגש בקשה מוסכמת לקביעת מועד לשמיעת ראיות, ייעתר לה בית הדין (להלן: החלטה מיום  11.1.07). 

בקשה שהגיש המערער לרשות ערעור על החלטות בית הדין האזורי מיום 26.9.06, מיום 9.1.07 ומיום 11.1.07 נדחו בהחלטת הנשיא אדלר, מיום 15.2.07 (בר"ע 111/07), בין היתר, בשל כך שהמערער לא הגיש בקשה לרשות ערעור על ההחלטה מיום 26.9.06 ו"משלא התבקשה בקשת רשות ערעור עד למועד זה, אין מקום להיעתר לבקשה בשלב זה".

בנוסף על כך, נדחו טענות המערער על החלטת בית הדין האזורי בנוגע להארכת המועד להגשת סיכומים ובדבר ההחלטה על אי שמיעת ראיות, תוך שנקבע כך: "כלל נקוט הוא בידינו כי בית ^-הדין הארצי, כערכאת ערעור, אינו מתערב בהחלטות הקשורות בהכנת הדיון או בהחלטות דיוניות או מינהליות של הערכאה דלמטה" ו"בפרט, נכון הדבר לעניין הגשת תצהירים וסיכומים, ועניינים הקשורים לדיוני הוכחות". עוד צוין כי "בית הדין נימק את החלטתו מיום 26.9.2006, והבהיר בה את המועד להגשת בקשת רשות ערעור. בקשת רשות ערעור לא הוגשה, ושתי החלטותיו הבאות, מושא בקשה דנא, התבססו על החלטה זו, ועומדות בקנה אחד עמה".

פסק דינו של בית הדין האזורי

6.    בפסק דינו מיום 8.3.2007, קיבל בית הדין האזורי חלק מרכיבי תביעתו של המערער בעניין שכר עבודה ופדיון דמי הבראה וכך פסק:

·        לעניין הזכאות לשכר עבודה קבע בית הדין האזורי כי התובע (המשיב שלפנינו) היה עובד של המערער "הן על פי המבחנים הרגילים של  קיום יחסי עובד-מעביד... הן לפי ההנחה העובדתית המוסכמת" והן לפי סעיף 41א(א) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א - 1961 לפיו "דינו של מתמחה, לכל דבר ועניין למעט החיקוקים  המפורטים בתוספת, יהיה כדין עובדו של המאמן". על כן ומאחר וחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 וחוק שכר מינימום התשמ"ז - 1987 אינם בין החוקים המנויים בתוספת לחוק לשכת עורכי הדין, זכאי התובע, כעובדו של המערער "לקבל שכר שאינו פחות משכר המינימום".

·        זכותו של התובע "לשכר עבודה, לפחות בגובה שכר המינימום, אינה צריכה להיות שנויה במחלוקת" ו"חתימתו של התובע על כך שהוא אינו זכאי לשכר - אינה בת תוקף".

·        בכפוף להתיישנות חלק מהתביעה לשכר עבודה בתקופה שמתחילת ההתמחות עד נובמבר 1997, נפסק לתובע שכר עבודה "לתקופה שמחודש דצמבר 1997 ועד חודש אוגוסט 1998" לפי שיעור שכר המינימום כפי שהיה בתוקף באותו חודש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

·        התקבלה התביעה לפדיון דמי הבראה בגין 5 ימים, על פי צו ההרחבה הכללי בעניין הוצאות הבראה ונופש בסך  1300 ש"ח.

·        התקבלה התביעה לחיוב המערער להנפיק תלושי משכורת לתובע. בנדון זה, קבע בית הדין כי בהתאם לסעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 והוראות פקודת מס הכנסה "זכאי התובע לכך שהשכר שישולם לו... ישולם במקביל להוצאת תלושי משכורת מתאימים".

·        נדחתה התביעה לפדיון חופשה, מחמת התיישנות. כמו כן נדחתה התביעה להחזר הוצאות נסיעה, שכן התובע "לא נזקק להסעה לשם הגעה לעבודה  (על פי ההסכמות העובדתיות)".