פסק דין
זוהי תביעה לתשלום חוב שלטענת התובעת חבה לה הנתבעת על פי הסכם שנכרת בין השתיים.
הצדדים הסכימו כי יינתן פסק דין על יסוד חומר הראיות שהגישו, תוך ויתור הדדי על חקירות העדים, ולאחר הגשת סיכומים בכתב.
הרקע העובדתי
ביום 20.6.09 נכרת בין הצדדים הסכם לרכישת מוצרים ושירותים (להלן: "ההסכם"). במסגרת ההסכם רכשה הנתבעת מהתובעת מכשירי טלפון סלולריים ושירותי תקשורת סלולרית. ההסכם התייחס לתשעה מנויים (קווים) של הנתבעת, והוא כולל לגבי כל מנוי תשלום עבור ציוד ותשלום עבור תוכנית.
בהסכם נקבע כי משך ההתקשרות בין הצדדים הינו 36 חודשים. אם תשלים הנתבעת את תקופת ההתקשרות במלואה היא תהא פטורה מתשלום "הערך השיורי" של המכשירים (דהיינו מחיר המחירון פחות 36 התשלומים ששולמו עבור המכשירים). ואילו אם תופסק ההתקשרות לפני סיומה, על הנתבעת לשלם את הערך השיורי של המכשירים, וכן את יתרת התשלומים החודשיים עבור התוכנית שאליה היו משויכים מנוייה.
הצדדים הסכימו כי השירותים שיינתנו יהיו שירותי שיחות והודעות טקסט בלבד, וכי התובעת תחסום את מכשירי הטלפון ליתר השירותים (להלן: "שירותים נוספים"). חרף זאת חויבה הנתבעת בחשבוניות החודשיות עבור שירותים נוספים. בעקבות קבלת החשבוניות החודשיות פנה לא אחת מנהל הנתבעת, תומר לוי (להלן: "לוי"), אל התובעת בדרישות להחזרים כספיים ולחסימת המנויים לשירותים נוספים.
במסגרת ההסכם הסכימו הצדדים כי אחד המכשירים יסופק לנתבעת בשלב מאוחר יותר. למעלה מחודשיים לאחר כריתת ההסכם, סופק לנתבעת מכשיר, אשר לטענתה אינו מכשיר מהסוג המוסכם.
בחודש נובמבר 2010 סיימה הנתבעת את ההתקשרות בין הצדדים, וביטלה את הוראת הקבע לחיוב חשבון הבנק שלה עבור החשבונות החודשיים.
דיון והכרעה
הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם ביטלה הנתבעת את ההסכם כדין. התובעת טוענת כי הנתבעת לא ביטלה את ההסכם כדין, ועל כן היא חייבת לשלם לה את הסכומים שאותם התחייבה בהסכם לשלם במהלך תקופת ההתחייבות, דהיינו תשלומים בגין עלות הציוד, בגין הערך השיורי של הציוד ובגין עלות התוכנית. ואילו הנתבעת טוענת כי ביטלה את ההסכם כדין, ועל כן לא זו בלבד שאין היא חייבת לתובעת דבר, אלא שהתובעת היא שחייבת לפצותה בגין חיובים ביתר שגבתה ממנה, וכן בגין השעות הרבות שנאלץ לוי להשקיע בשיחות רבות עם נציגי התובעת בנוגע להפרותיה של התובעת את ההסכם.
ההסכם בין הצדדים כולל שני רכיבים: האחד – עסקה לרכישת מכשירים, אשר הושלמה עם אספקת המכשירים לנתבעת; השני – עסקה לאספקת שירותים במשך 36 חודשים.
התובעת אינה חולקת על כך שחייבה את הנתבעת מידי חודש עבור צריכת שירותים נוספים, חרף העובדה שסוכם כי התובעת תחסום את מנוייה של הנתבעת לשירותים אלה. מדובר בהפרה של ההסכם, ואין נפקא מינה כי מדובר בסכומים קטנים ביחס להיקף תשלומיה של הנתבעת לתובעת. המושג הפרה "מזערית", שבו משתמשת התובעת בסעיף 3ב לסיכומיה, אינו מושג שקיים בדין. החוק מבחין בין הפרה יסודית להפרה לא יסודית לגבי זכות הביטול המיידית של חוזה, ולצורך כך יש חשיבות להיקף החיוב ביתר. דא עקא כי הנתבעת לא טענה כי מדובר בהפרה יסודית, ונתנה לתובעת הזדמנויות לתקנה, אך ההפרה לא תוקנה, והתובעת המשיכה לחייב את הנתבעת בגין שירותים נוספים בניגוד להסכם.
לא מצאתי ממש גם בטענות התובעת, כי אי ביטול ההסכם בסמוך לאחר שהחלו החיובים בגין שירותים נוספים אינו מקנה לנתבעת זכות ביטול לאחר 18 חודשים שבהם אותה הפרה חזרה ונשניתה. הנתבעת פעלה כדין בכך שלא ביטלה את ההסכם על אתר, ונתנה לתובעת הזדמנות לתקן את ההפרה, לחסום את המנויים לשירותים נוספים ולמנוע חיוב עבור שירותים אלה. בחירתה של הנתבעת לפעול כך הוסברה בסעיף 31 לתצהיר לוי. אציין בהקשר זה כי התובעת בסיכומיה מוציאה את דבריו של לוי בסעיף 31.3 לתצהיר מהקשרם בכך שהיא טוענת כי דברים אלה מלמדים על כך שחיובים אלה לא הצדיקו ביטול ההסכם (ראה למשל: סעיפים 3ב ו-3ח4 לסיכומי התובעת). ואולם שלא כנטען על ידי התובעת, האמור בסעיף הינו נימוק לאי ביטול מיידי של ההסכם.
כפי שציינתי לעיל, חיוב עבור שירותים נלווים בחשבונית אחת, ואולי אף במספר חשבוניות מצומצם, אינו מהווה הפרה יסודית של ההסכם בהתחשב בסכומי החיוב לעומת סך התשלום החודשי של הנתבעת. על כן הנתבעת פעלה כדין בכך שלא ביטלה את ההסכם באופן מיידי או בסמוך לאחר תחילתם של חיובים אלה.
התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבעת לא מסרה לה הודעה על כוונתה לבטל את ההסכם אם ההפרה לא תתוקן. אין בידי לקבל טענה זו. סעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות") קובע כי במקרה של הפרה לא יסודית של חוזה, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קוים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה. בפסיקה נקבע כי אין נוסחה נוקשה ומדויקת למתן הארכה, כי אין חובה שהיא תעשה בכתב דווקא, אלא די בכך שהיא תעלה מהעובדות המוכחות (ראה: גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני החוזים – תרופות, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, התשס"ט-2009 בעמ' 608 והאסמכתאות המפורטות שם בהערת שוליים 248).
במקרה זה פנה לוי אל התובעת עשרות פעמים. לאחר שהבטחותיה של התובעת לתיקון ההפרה לא קוימו, ביקש לוי במהלך חודש יוני 2010 מנציגי התובעת לשלוח אליו בפקס את עלויות הניתוק משירותי התובעת (ראה: סעיפים 32-33 לתצהיר לוי). לוי אף מסר בתצהירו, כי בשיחותיו מסרו נציגי התובעת כי מדובר בטעות שלא תישנה (ראה: סעיפים 31.4 ו-33 לתצהיר לוי). מכאן שהיה ברור לתובעת כי הנתבעת דורשת תיקון ההפרה, וכי אי תיקון ההפרה עלול להוביל לניתוק ההתקשרות בין הצדדים. ואם לא די בכך, הרי שעורך דין מטעם הנתבעת, עו"ד אריאל יום טוב, שוחח עם נציגת הנתבעת, עובדה שממנה היה למד אדם סביר על כוונת הנתבעת לנקוט בכל צעד משפטי העומד לרשותה אם לא תתוקן ההפרה. אך גם לאחר שיחה זו המשיכה התובעת לחייב את הנתבעת בגין שירותי נוספים (ראה: סעיף 37 לתצהיר לוי). כחודשיים לאחר מכן ביטלה הנתבעת את ההסכם.
אני דוחה את טענת התובעת כי הביטול לא נעשה תוך פרק זמן סביר. יש לקחת בחשבון בהקשר זה כי החשבוניות הן חודשיות. הנתבעת ביטלה את ההסכם כחודשיים לאחר הפרתו הנוספת שהתרחשה לאחר שיחתו של עו"ד יום טוב עם נציגת התובעת, דהיינו שתי חשבוניות לאחר מכן. מדובר בפרק זמן סביר.
אני דוחה גם את טענת התובעת כי לא נמסרה לה הודעת ביטול כדין. בהלכה הפסוקה נקבע כי הודעת ביטול אינה דורשת צורה פורמלית מסוימת. ההודעה יכולה להינתן בדרכים שונות: בכתב, בעל פה ובהתנהגות כגון הגשת תביעה או נקיטת פעולה אחרת המלמדת על הפסקת העסקה. די בכך שתעלה מן ההודעה בבירור כוונת ביטול (ראה: שלו ואדר בספרם הנ"ל בעמ' 642, והאסמכתאות הנזכרות שם בהערות שוליים 372-372). ביטול הוראת הקבע על ידי הנתבעת מהווה הודעה ברורה ומפורשת על כוונתה להפסיק את ההתקשרות עם התובעת.
לסיכום: ההסכם הופר על ידי התובעת. הנתבעת נתנה לתובעת ארכה לקיום ההסכם, ולאחר שהתובעת המשיכה להפר את ההסכם – ביטלה אותו הנתבעת כדין. יודגש כי ההפרה והביטול התייחסו רק לרכיב אספקת השירותים בהסכם, ולא לרכיב רכישת הציוד, שהושלמה עם מסירת הציוד לידי הנתבעת. בנושא זה קובע סעיף 7(ג) לחוק התרופות כי אם הופר אחד מחלקיו של חוזה שניתן להפרדה לחלקים, זכאי הנפגע לבטל רק את אותו חלק שהופר.