חברת נ.ב.ע. בע"מ ואח' נ' גמלא הראל נדל"ן למגורים בע"מ ואח'

1. לפניי בקשה מטעם המשיבה 1 בע"א 7195/17, היא המערערת בע"א 10028/17 (להלן: גמלא). בגדר הבקשה עותרת גמלא כי אקבע שלא עומדת למערערים בע"א 7195/17, הם המשיבים 3-1 בע"א 10028/17 (שלושתם יחד להלן: נ.ב.ע.), זכות ערעור על החלטת בית המשפט של חדלות פירעון מיום 29.6.2017 (להלן: ההחלטה הראשונה) וכי דרושה לנ.ב.ע. רשות ערעור על מנת להשיג עליה. נ.ב.ע. מתנגדים לבקשה ואף מעלים טענות ביחס לסיווגו הנכון של ע"א 10028/17, אשר הוגש על ידי גמלא והמופנה כנגד החלטה נוספת של בית המשפט באותו הליך מיום 9.11.2017 (להלן: ההחלטה השנייה).

           אסקור את הרקע העובדתי הרלוונטי לעניין, ולאחר מכן אפנה להכריע בסוגית אופן ההשגה הנכון על כל אחת משתי ההחלטות האמורות.

2. ביום 19.5.2008 נכרת הסכם הלוואה אשר במסגרתו העמידה גמלא למערערת 1 בע"א 7195/17 (להלן: החברה) הלוואה בסך 5.3 מיליון ש"ח לשם מימון פרויקט בנייה מסוים (להלן: הפרויקט). בעלי המניות של החברה, הם המערערים 3-2 בע"א 7195/17 (להלן: בריט), ערבו לפירעון ההלוואה. בנוסף, המקרקעין מושא הפרויקט - המצויים בבעלותם של נ.ב.ע.- שועבדו לטובת גמלא (וכן לטובת הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, אשר העמיד אף הוא מימון לטובת הפרויקט). ההלוואה לא נפרעה במועד ומוחזרה פעם אחר פעם לבקשת החברה. בסופו של יום הצטבר חוב נטען של כ-17.4 מיליון ש"ח, נכון ליום 16.2.2016. משההלוואה לא נפרעה, פתחה גמלא (יחד עם הבנק) בהליך כינוס נכסים ביחס לפרויקט. במסגרת הליך הכינוס, המתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, הגישו נ.ב.ע. בקשה למתן הוראות בכל הנוגע לחיובי הריבית על פי הסכם ההלוואה ולגובה החוב הנגזר מכך. בין היתר ביקשו לקבוע כי הריבית השנתית שנקבעה בהסכם - בשיעור של 16.5% (ו-0.5% נוספים בגין "החזר הוצאות") - היא בלתי חוקית בהיותה נוגדת את הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993, וחוק הריבית, התשי"ז-1957 (להלן: חוק הלוואות חוץ בנקאיות ו-חוק הריבית, בהתאמה).

3. בהחלטה הראשונה - אשר ניתנה כאמור ביום 29.6.2017 - הכריע בית המשפט בבקשתם של נ.ב.ע. למתן הוראות. בית המשפט ציין כי דרושה הכרעה בשלוש שאלות מרכזיות: "השאלה הראשונה היא האם עסקינן בהלוואה שחלות עליה הוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות; השאלה השניה היא האם חלה על ההלוואה מגבלת הריבית הקבועה בצו הריבית [צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), התש"ל-1970 - ג'ל']; השאלה השלישית היא האם נ.ב.ע. חויבה שלא כדין בתשלום ריבית דריבית ביחס לחוב הקרן" (פיסקה 11 להחלטה). בהתייחסו לשאלות אלה קבע בית המשפט כי חוק הלוואות חוץ בנקאיות אינו חל על הסכם ההלוואה. עוד נקבע כי חוק הריבית, והצו שהותקן על פיו, חלים על הסכם ההלוואה; ומשכך, ביחס לתקופה שעד ליום 16.2.2016, יש לחשב את הריבית השנתית מכוח ההסכם בהתאם לריבית המרבית המותרת על פי דברי חקיקה אלה - 13%. ביחס לשאלה השלישית נקבע כי החיוב בריבית דריבית נעשה כדין. בסיפת ההחלטה (פיסקה 38) סיכם בית המשפט את ההוראה האופרטיבית הנובעת מהכרעותיו:

"סיכומו של דבר, יש לחשב את חובם של המבקשים - נ.ב.ע. [החברה - ג'ל'] כלווה ובריט כערבים - עד ליום 16.2.2016, לפי ריבית מכסימלית בשיעור של 13% לשנה. אין מניעה שההלוואה תישא ריבית דריבית, לפי חישוב שנתי".

ע"א 7195/17, אשר הוגש על ידי נ.ב.ע., מופנה כנגד החלטה זו. 

4. בעקבות מתן ההחלטה הראשונה, הגיש כונס הנכסים שמונה במסגרת ההליך (הוא המשיב 2 בע"א 7195/17 והמשיב 4 בע"א 10028/17, להלן: הכונס) בקשה נוספת למתן הוראות. בגדר הבקשה עתר הכונס להורות כי סכום החוב של נ.ב.ע. לגמלא עומד על כ-9.5 מיליון ש"ח, נכון ליום 18.7.2017. נ.ב.ע. התנגדו לבקשה וטענו כי התחשיב שעליו התבסס הכונס לוקה במספר מובנים. בין היתר נטען כי לא היה מקום להוסיף מע"מ על הריבית שחושבה, שכן בכך יש משום חריגה מהריבית המותרת. עוד נטען כי ביחס לתקופה שלאחר יום 16.2.2016, לא היה מקום להוסיף ריבית הסכמית ולכל היותר ניתן היה להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מכוח חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961.

5. בהחלטה השנייה, אשר ניתנה כאמור ביום 9.11.2017, קיבל בית המשפט את התנגדותם של נ.ב.ע. לתחשיב הכונס באופן חלקי. נפסק, כי תוספת המע"מ על הריבית שנקבעה בהחלטה הראשונה אכן מהווה חריגה אסורה משיעור הריבית המקסימלית המותרת. ובמילותיו של בית המשפט:

"10. [...] כל תוספת תמורה שהמשיבים נדרשים לשלם לגמלא בקשר עם ההלוואה, גם אם מדובר אך ורק בתשלום מע"מ על הריבית, מע"מ שאיננו נותר ברשותה של גמלא אלא מועבר על ידה לרשויות המס, מהווה תמורה כמשמעה בסעיף 1 לחוק הריבית, קרי, מדובר בריבית כמשמעה בחוק הריבית.