חברת מקורות רשאית לגבות ממושב קדש ברנע תשלום מיוחד בגין צריכת מים שפירים בכמות העולה על ההקצאה לאותה שנה

השופט ר. שפירא {אב"ד}:

בפנינו ערר המופנה כנגד חיוב העוררת, אגודה שיתופית בע"מ שהיא מושב להתיישבות חקלאית שיתופית, בעניין החלטת המשיב לאשר לספק המים של העוררת, חברת מקורות, לגבות מהעוררת תשלום מיוחד בגין צריכת מים שפירים בכמות העולה על ההקצאה בשנת 2001.

העוררת אינה חולקת על העובדה כי ההקצאה שנקבעה לה ברשיון לשנת 2001  שעניינה אספקת מים לצרכי חקלאות עמדה 1,253,960 מ"ק מים וכי כמות הצריכה בפועל שסווגה כצריכה לצרכי חקלאות עמדה על 1,384,840 מ"ק. מכאן שמדובר בחריגה מהמכסה בצריכת מים בכמות של 130,880 מ"ק אשר התשלום המיוחד בגין אותה חריגה עומד על סכום של 50,869 ש"ח.

טענותיה של העוררת  מופנות, בפועל, כנגד בסיס ההקצאה שנקבעה. לטענת העוררת סיפקה האגודה השיתופית של הישוב מים גם למשפחות תושבים שאינם חברי האגודה וכן לגורמים מוניציפאליים הממוקמים בישוב כגון גני ילדים אזוריים, מועדונית אזורית, בריכת שחיה אזורית, מבנה שבשימוש צה"ל וכן גינון אזורי. לטענתה יש לראות את הישוב כרשות מקומית ובהתאם לחשב את הצריכה לכל אותם גורמים ולהפחיתה מהצריכה לצרכי חקלאות. טענתה השנייה היא כי המשיב, נציב המים כתוארו אז, התעלם מהמלצת משרד החקלאות להגדלת מכסת המים לחקלאות למושב. טענתה השלישית מופנית כנגד האיחור שבהוצאת דרישת התשלום, כאשר ההודעה על התשלום המיוחד נשלחה לעוררת שנתיים לאחר תום שנת הצריכה 2001.

ב"כ הצדדים הסכימו כי יוגשו טיעונים בכתב ללא צורך בשמיעת ראיות ובית הדין יפסוק בהתאם לחומר שבפניו.

לאחר עיון בטיעוני הצדדים שהוגשו בכתב ובכל החומר שהוגש בתיק אציע לחברי בית הדין לדחות את הערר.

הטעם הראשון לדחיית הערר הוא בהיות הערר, בפועל, מכוון כנגד בסיס הקצאת המים לעוררת וככזה הוגש באיחור.  העוררת אינה חולקת על התחשיב שעל בסיסו חויבה אלא על בסיס החיוב והאופן בו סווג הישוב וחושבו צרכיו וההקצאה שנקבעה לו. מדובר בפועל בערר על בסיס ההקצאה שנקבעה לישוב.

העוררת לא ערערה מעולם על ההקצאה שנקבעה לה לשנת 2001, לא במועד הקבוע בחוק ולא עד להגשת ערר זה. בפועל צרכה מים בהתעלם מההקצאה שנקבעה. בעבר כבר פסק בית דין זה כי:   

"בנסיבות אלו, כאשר לא ערערה על ההקצאה, היה עליה לצרוך מים בהתאם להקצאה שנקבעה ומשלא עשתה כן, חרגה מההקצאה המותרת, כפי שנקבעה ברשיון, עליה לשלם את הסכום בגין החריגה.

נוסיף עוד כי צרכן מים אינו רשאי לנהוג בדרך של קבלת ההקצאה ללא שימוש בזכותו לערער על ההקצאה (אם סבור הוא כי נפל פגם בהקצאה), לצרוך מים מעבר להקצאה ולאחר מכן לטעון כנגד חיובו בתשלום עבור צריכה החורגת מהקצאה.

צרכן אשר אינו מממש את זכותו לערער על ההקצאה במועד, רואים אותו כמושתק בכל הנוגע לתקיפת עצם חוקיות וסבירות ההקצאה, ואין הוא יכול להעלות טענות כנגד ההקצאה לאחר שחוייב בתשלום עבור צריכה בהתאם לתנאי רשיון והקצאה שנקבעה לו, ללא כל טענה ומחאה בענין זה."

ראה:

ו"ע (חיפה) 822/04 כרמי יוסף אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית נ' נציב המים (2007).

וכן ראה:

ו"ע (חיפה) 607/07 גן הדרום אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מנהל רשות הממשלתית למים וביוב  (2008).

כבר מטעם זה דין הערר להדחות.

אוסיף עוד כי העוררת גם לא מיצתה את זכותה לטעון טענותיה בפני הרשות המנהלית, נציב המים כתוארו אז, בכל הנוגע לאישור שניתן למקורות לגבות את התשלום המיוחד, זאת בהתאם להוראות סעיף 124ד'(ב) לחוק המים תשי"ט - 1959. צרכן מים שלא מיצה את ההליך המנהלי ולא העלה טענותיו בפני הרשות המנהלית מנוע מלהעלות את טענותיו לראשונה בפני בית הדין לענייני מים, הפועל בעניין זה בהתאם לכללים הדיוניים החלים על בית משפט לעניינים מנהלים, בהתאמה המתחייבת לתפקידו, הרכבו וסמכויותיו של בית הדין. לעניין הכלל לפיו תידחה פניה לבית המשפט אם לא מוצו ההליכים בפני הרשות המנהלית ראה:

בג"ץ 8251/08 עו"ד יגאל גיל, רו"ח נ' כבוד השופטת דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון ואח' ,  (2008);

בג"ץ 5449/08 פלוני נ' שר הפנים ואח' , (2008).