חברת מכלוף גבי בע"מ

השופט י' עמית:

1. רשות מקרקעי ישראל פרסמה מכרז למכירת מקרקעין המיועדים לבניית 16 בתים בבניה דו-משפחתית. המשיבים 19-1 (להלן: המשיבים), שהתארגנו כקבוצת רכישה, הציעו את הסכום הגבוה ביותר, והצעתה של המערערת, חברת בנייה, היתה הבאה בתור, נמוכה ב-1.6 מיליון ₪ מהצעתם של המשיבים.

           ועדת המכרזים הכריזה על המערערת כזוכה במכרז, משום שהצעתם של המשיבים נפסלה נוכח פגם בערבות הבנקאית. ומהו אותו פגם? בכתב הערבות נכתב שמו של המשיב 1 כפי שהופיע ברישומי הבנק מאז נפתח חשבון הבנק בשנת 1992: "בוכניק ארן-נסים" ואילו במסמך ההצעה הוא נקרא "אורן בוכניק". הסיבה לפער בין הרישומים השונים, היא שהמשיב 1 שינה ביום 4.9.2005 את האופן שבו נכתב שמו במרשם האוכלוסין, ולא טרח לעדכן את הבנק על אודות השינוי. ועדת המכרזים סברה כי בניגוד לתנאי המכרז, "שם החייב בערבות אינו תואם לשם מגיש ההצעה", ולפיכך החליטה לפסול את הצעתם של המשיבים ולהכריז על המערערת כזוכה במכרז (החלטות מיום 20.8.2017 ומיום 3.9.2017).

2. המשיבים עתרו נגד ההחלטה לפסול את הצעתם, ובית המשפט לעניינים מינהליים (השופט א' שילה) קיבל את העתירה. בפסק דינו מיום 9.10.2017, נקבע כי המקרה אמנם אינו עומד בכל התנאים המצטברים שנקבעו בהלכת אדמונית החורש (עע"מ 5834/09 אדמונית החורש בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (31.1.2010)), אך נוכח מאפייני המכרז הספציפי, לא היה מקום לפסול את ההצעה. זאת, מאחר שעל פי תנאי המכרז ניתן היה להסתפק בערבות בנקאית לטובת "אחד או יותר" מן המשיבים (סעיף 7.1.2 למכרז). כלומר, לא כל המשיבים היו חייבים להיות מוזכרים בכתב הערבות הבנקאית, ולכן, "משהוגשה ערבות בנקאית שבה שמות אחדים 'כשרים', או אפילו שם אחד 'כשר', היה על הוועדה להתעלם מאופן כתיבת שמו של העותר". בית המשפט קבע כי בנסיבות אלה, הוספת שם שלא נכתב באופן מדוייק, איננה גורעת מן העמידה בתנאי המכרז, באשר על פי הדין ועל פי נוסח הערבות, הבנק חייב לפרוע את הערבות על פי דרישה, בגין כל אחד מהמציעים הנערבים הנזכרים בכתב הערבות. בנוסף עמד בית משפט קמא על כך שגם בהיבטים של שיוויון ויעילות אין הצדקה לפסול את הצעתם של המשיבים.

3. המערערת לא השלימה עם פסק הדין והגישה את הערעור דכאן, בד בבד עם בקשה לעיכוב הליכי המכרז (בהחלטתי מיום 15.11.2017 נעתרתי לבקשה).

           בפתח הערעור שבפנינו הודגש כי בערבות הבנקאית שהוגשה מטעם המשיבים נפלו פגמים נוספים, ונטען כי לא ניתנה הדעת למשקלם המצטבר. עיקר הערעור מתמקד בתקיפת הנמקתו של בית משפט קמא לגופה. המערערת סבורה כי לשון המכרז מובילה בהכרח לפסילת הצעתם של המשיבים; כי פסק הדין מושא הערעור מגמיש את הדרישות מקבוצת מציעים ובכך מקנה להם יתרון בלתי הוגן על פני מציעים בודדים; כי לפסק הדין עשויות להיות השלכות רוחב קשות; וכי אם פסק הדין יוותר על כנו עלול להתעורר קושי בחילוט הערבות. בנוסף נטען, כי בית משפט קמא סטה מן ההלכות המנחות בעניין פגם בערבות, ושגה בכך ששם עצמו בנעליה של ועדת המכרזים ולא בדק אם ההחלטה היא סבירה ואם קיימת עילה להתערב בה.

           רמ"י (המשיבה 20), הסכימה עם המערערת כי על פי הדין הנוהג – ובפרט לפי הלכת אדמונית החורש – יש לפסול את הצעתם של המשיבים. לשיטתה, בית משפט קמא יצר חריג נוסף לכלל הפסילה של הצעה שנלוותה לה ערבות פגומה, והוספת החריג תוביל לפגיעה בשיוויון בדיני המכרזים וביעילות הכלכלית והמשפטית. לפיכך טענה רמ"י כי יש לקבל את הערעור.

           המשיבים סמכו ידיהם על פסק דינו של בית משפט קמא וביקשו לדחות את הערעור. לשיטתם אין עילה להתערבותנו ואין יסוד לטענותיה של המערערת, לרבות החשש מפני השלכות רוחב. המשיבים ביקשו להסתמך על הגישה המרוככת ביחס לפגם בערבות, כפי שבאה לידי ביטוי בהזדמנויות שונות בפסיקה, ולשיטתם טרם נקבעה הלכה ברורה בסוגיה זו.