1. 1. בפני תביעה כספית, לתשלום הפרשי שכר מצטברים, דמי הבראה, פדיון ימי חופשה, דמי חגים, פיצויי פיטורין שהגיעו לעובדת זרה, שהועסקה ע"י הנתבעת וכן הועסקה ע"י החוסה, שהגישה תביעה זו באמצעות בנה, התובע. לטענת התובע, הוא הוטעה ע"י הנתבעת, בקשר להעסקת עובדת זרה ובכך נגרמו לו נזקים ועוגמת נפש, המזכים אותו בפיצוי.
2. 2. הנתבעת, העסיקה, על פי ובמסגרת שעות עבודה, שאושרו ע"י ביטוח לאומי עובדת זרה בביתה של החוסה מבורך רחל (להלן - "החוסה"), החל מחודש פברואר 2002. התובע טוען, כנגד טיפול לקוי של הנתבעת במתן שירותי סיעוד לחוסה, בכך שלא בוצע מעקב על ידה אחר הטיפול בחוסה,ע"י העובדת הזרה. כך גם טען, בדבר הטעייתו ע"י הנתבעת, בדבר התשלומים לעובדת הזרה, הנדרשים על פי החוק.
3. 3. התובע טוען, כי הנתבעת גבתה עמלה גבוהה, לא ערכה ביקורי בית לחוסה, שילמה תעריף שעתי נמוך לעובדת הזרה ובנוסף, לא שילמה את יתר התנאים הנלווים המגיעים לעובדת הזרה, כגון: פדיון ימי חופשה, דמי הבראה ופיצויי פיטורים וזאת תוך כדי הטעייתו. מכאן התביעה.
4. 4. עובד זר, הנותן שירותי סיעוד למטופל, במסגרת חוק ביטוח לאומי, יש לו שני מעבידים. האחד, הנתבעת, המספקת את שירותי הסיעוד מטעם המוסד לביטוח לאומי, בהתאם למיכסת השעות שהוועדה המקומית לענייני סיעוד, אישרה למטופל . השני, המטופל או משפחתו, המעסיקים את העובד הזר, למכסת הזמן הנדרשת לו בהתאם לצרכיו. החבות כמעסיק, חלה אם כן, על שני הצדדים.
5. 5. הנתבע טוען, כי התנהלות הנתבעת בקשר לתשלומי הוריו עבור העובדת ותשלומיה היא לעובדת, היתה לקויה. הנתבעת, לא עדכנה אותו ולא פרטה בפניו את התשלומים להם זכאית העובדת הזרה ומה הם התשלומים ששולמו לה בפועל, על ידה. בנוסף טען, כי הנתבעת, לא עדכנה אותו לגבי ביקורי הפיקוח למתן שרותי סיעוד שערכו לאימו (עמוד 1 שורה 6). זאת ועוד, הנתבעת, לא שילמה את חלקה בדמי הבראה מידי שנה כסדרם (עמוד 2 שורה 6) ולא שילמה הפרשים עבור פיצויי פיטורין. זאת, בעת בה הוא עצמו, דאג לשלם בכל שנה את דמי ההבראה ופידיון ימי חופשה ואילו הנתבעת, עשתה זאת רק בסוף תקופת העסקה.
6. 6. מנגד, הנתבעת טוענת, כי במעמדה, כחברה למתן שירותי כח אדם על ידי עובדים זרים, היא דואגת למתן הסבר למשפחה, בדבר זכויות העובד הזר ומפרטת את העלות השעתית לתעסוקת עובד זר. השכר המשולם על ידה לעובד זר, לעולם, אינו נמוך משכר המינימום. כל תשלום מעבר לשכר המינימום, נתון להחלטה של חברת הסיעוד והיא אינה מחויבת בכך על פי חוק. במידה והתעריף המשולם ע"י החברה, לא נראה ללקוח, הוא רשאי לבחור חברת סיעוד אחרת (עמוד 2 שורות 13-11).
7. 7. לעניין תשלום בגין התנאים הסוציאליים, כגון הבראה, חופשה ופיצויים,הללו משולמים לטענת הנתבעת על פי דרישת העובד בסוף שנה, או בגמר תקופת העסקה. במקרה דנן, התשלומים בוצעו בסיום תקופת העסקה. לגבי הביקורים התקופתיים בביתה של החוסה, העידה נציגת הנתבעת, כי על פי דרישת ביטוח לאומי הביקורים, נערכו ע"י עובד סוציאלי או בקר מטעמה וברובם נכחה העובדת הזרה. תלונה בנדון מצד התובע הועלתה לראשונה רק בכתב התביעה ולא במרוצת 5 שנות העסקה והנתבעת הציגה את הדו"חות של העו"ס /הבקר, על ביקוריה אצל החוסים.
דיון ומסקנות:
8. 8. לבית משפט לתביעות קטנות אין סמכות לדון בזכויות עובד, כי אם לבית הדין לעבודה. מעבר לכך, התובע, אינו יכול להיכנס לנעלי העובדת הזרה, ככל שטענותיו נוגעות לאי ביצוע תשלומים כדין על ידי הנתבעת, בקשר לחלקיות ההעסקה שלה אותה (למספר שעות נמוך). היריבות בנוגע לכך, אם וככל שהופרו זכויות, היא בין העובדת לנתבעת.
יחד עם זאת, יש לבחון אם התובע, הוטעה בהתקשרות עם הנתבעת וביחס לתשלומים אותם נדרש לשלם לעובדת, או שמא גם שילם לעובדת, תשלומים כלשהם,
במקום הנתבעת. כך גם, יש לבחון אם נגרם נזק לתובע, קרי: לחוסה, בגין ההתנהלות של הנתבעת, כלפי העובדת הזרה.
9. 9.
עמלת השמה: התובע טען, כי הנתבעת גבתה ממשפחתו שכר טרחה/עמלה, הגבוהה משכר השמה ראשוני, בחברות אחרות. לפיכך הוא זכאי להחזר. הנתבעת טענה, כי שכר ההשמה הראשוני ששילם התובע, בעלות של 500$ ומע"מ אינו יוצר עילה תביעה נגדה בנדון, מאחר והתובע אינו מחויב בהתקשרות דווקא איתה ובמידה והיה חפץ, יכול היה לפנות אל כל חברה חלופית. בסעיף 1 של מכתב התשובה של ביטוח לאומי לתובע, (הוגש וסומן ת/3), העיר המוסד לביטוח לאומי, כי סוגיה זו, אינה בתחום טיפולו.
10. 10. חופש ההתקשרות, היה נתון בידי התובע, אשר לא היה אנוס להתקשר בהסכם עם הנתבעת ורשאי היה, לפנות לכל חברה שיחפוץ. אם וככל שהיתה טעות בכדאיות העסקה, זו אינה מהווה עילת תביעה לפי הוראות חוק החוזים.
לפיכך, אני דוחה את טענות התובע בנוגע לעמלת ההשמה.
זכויות סוציאליות:
11. 11. אין מחלוקת בין הצדדים, כי גם התובע וגם הנתבעת, הינם המעסיקים של העובדת הזרה אשר טיפלה בחוסה. לפיכך, על שניהם חלות החובות כמעסיק, לפי דיני העבודה. הן לעניין תשלום לפי החוק של שכר מינימום והן לעניין פיצוי פיטורין, דמי הבראה ופדיון ימי חופשה.
12. 12.
שכר מינימום: התובע טען, כי הנתבעת שילמה לעובדת הזרה שכר בתעריף של 22.47 ש"ח לשעה, כאשר בעבור שעת טיפול בשנים הראשונות, הנתבעת שלמה רק 21.5 ש"ח לשעה. לדידו, ישנן חברות אשר משלמות תעריף שבין 27-26 ש"ח לשעה. מנגד, הנתבעת טענה כי די בכך שהיא משלמת למעלה משכר המינימום לשעה עבודה בכדי לצאת ידי חובתה. בנוסף, תשלום בעלות של 27-26 ש"ח לשעה, שמשולם ע"י חברות אחרות כולל בדרך כלל, תוספות נלוות לשכר הבסיסי,אותן היא נוהגת היא לשלם בנפרד. במענה לטענה זו, העיר המוסד לביטוח לאומי בתשובתו לתובע (סעיף 3 ב- ת/3), כי החברות וביניהם הנתבעת התחייבו שלא לשלם מתחת לשכר המינימום במשק. לידיעה כללית מציין המוסד לביטוח לאומי במכתבו, כי שכר המינימום לשעה הקבוע בחוק היה בסך
17.56 ש"ח החל מיום 1.1.2002 כאשר הוא עלה לסירוגין והגיע לכדי תעריף של 19.95 ש"ח החל מ-1.4.2007.
13. 13. עינינו הרואות, כי אין פסול בתעריף אותו שלמה הנתבעת לעובדת, מאחר ואינו נמוך משכר המינימום, לו היא התחייבה כלפי ביטוח לאומי וכמתחייב לפי החוק. התובע, לא הוטעה אם כן ע"י הנתבעת, בקשר לכך ואין ביסוס משפטי לדרישתו, לתוספת תשלום לעובדת. זאת, מעבר לקביעתי, בדבר חוסר יריבות בין התובע לנתבעת, בסוגיה זו, הואיל והוא לא נשא בתשלום כלשהו לעובדת במקום הנתבעת, אשר לשיטתו הגיעה לה.
לפיכך, דין הטענה בדבר תעריף לא חוקי, נדחית ולא הוכח, כל נזק שנגרם לתובע בגין התעריף ששולם כדין לעובדת, ע"י הנתבעת לשעת עבודה.
14. 14.
פיקוח למתן שרותי סיעוד: שמעתי את טענות התובע, כי הנתבעת לא ערכה ביקורי בית כמתחייב, במשך 5 שנים, בתדירות המתחייבת. מנגד, שמעתי את עדות נציגות הנתבעת ועיינתי בדו"חות של פיקוח מקצועי, החל ממאי 2000 ועד מרץ 2007 (נספח ב' לכתב ההגנה). התובע, בעדותו, חזר בו מטענתו, בדבר אי קיום פיקוח אך טען כי "היתה פגיעה באימו מאחר והוא לא דווח על הביקורים".