חברת יהלומי סמואל - רוזנבאום (1992) בע"מ נ' מדינת ישראל

השופט ד' מינץ:

           לפנינו שלושה ערעורים המופנים נגד פסק דין מיום 23.12.2015 ופסק דין משלים מיום 26.11.2017 של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 16382-03-12 (כב' השופט ר' יעקובי). עניינם של שני פסקי הדין בכספי מענק שניתנו על ידי משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה למערערת בע"א 1206/16 לטובת עידוד השיווק בחו"ל.

הרקע העובדתי

1. משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (להלן: משרד התמ"ת או המדינה) הפעיל במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת את הקרן לעידוד השיווק לחו"ל (להלן: הקרן או קרן השיווק), על פי הוראת מנכ"ל 5.9 – הקרן עידוד השיווק לחו"ל (להלן: חוזר המנכ"ל). אחת ממטרות הקרן הייתה הגדלת הייצוא מישראל על ידי השתתפות בסיכון שנוטל על עצמו יצואן בפעילותו לקידום השיווק לחו"ל, באמצעות מתן מענק כספי המשולם לחברות המבקשות ועומדות בקריטריונים שנקבעו.

2. על פי חוזר המנכ"ל, כאשר הכנסותיה מייצוא של חברה שקיבלה מענק מהקרן עוברות את סכום הבסיס אשר נקבע בשנה הראשונה בה אושרה תכנית המענק (להלן: סכום הבסיס), על החברה להשיב את המענק לקרן באמצעות תשלום תמלוגים למשרד התמ"ת בשיעור של 3% מהגידול בסכום הייצוא, באותה השנה, לעומת סכום הבסיס. זאת עד להשלמת החזר מלוא המענק שניתן לה (להלן: התמלוגים). מנגד, כל עוד ההכנסות מייצוא לא עוברות את סכום הבסיס שנקבע, החברה אינה נדרשת להשיב את כספי המענק.

3. חברת סמואל – רוזנבאום (1992) בע"מ, המערערת בע"א 1206/16 (להלן: החברה או חברה א'), אשר עסקה בסחר ביהלומים, פנתה בשנת 1993 לקרן השיווק, בבקשה לקבלת מענק לטובת ייצוא לחו"ל בכפוף לתכנית השיווקית שצורפה לבקשה. לאחר בחינה מקצועית של הנהלת הקרן, אושרו תכנית השיווק ונקבע גובה המענק שיינתן. בין השנים 1996-1993 פנתה חברה א' לקרן השיווק בשלוש בקשות נפרדות לקבלת מענק כספי לטובת שיווק פעילותה ועסקיה בחו"ל. בסופו של דבר, העבירה קרן השיווק לחברה א' מענקים בסך כולל של 959,385 דולר ארה"ב. סכום הבסיס שנקבע לחברה עמד על סך של 38,568,070 דולר, שהוא סכום הייצוא של החברה בשנת 1993.

4. בין השנים 2000-1994 חברה א' לא עברה את סכום הבסיס, ועל כן לא נדרשה לשלם תמלוגים למשרד התמ"ת. אלא שבבירור שנערך במועד מאוחר על ידי המדינה התגלה כי בשנת 1999 הפסיקה חברה א' את פעילותה, ובסמוך להפסקת פעילותה החלה לפעול חברת סמואל רוזנבאום (1999) בע"מ, מערערת 1 בע"א 1693/16 (להלן: חברה ב'). דו"ח המכס של חברה ב' העלה כי בשנת 2000, שנת פעילותה הראשונה, היא ייצאה סחורה בשווי של 47,498,941 דולר. בנוסף, לטענת המדינה, בשנת 2006 העבירו בעלי המניות בחברה ב' את הפעילות לחברת סמרוז בע"מ, מערערת 2 בע"א 1693/16 (להלן: חברה ג'), וגם היא דיווחה על הכנסות בסכומים הגבוהים בעשרות מיליוני דולרים מסכום הבסיס שנקבע לחברה א'.

5. טענת המדינה הייתה כי בעלי מניותיה של חברה א' העבירו את פעילותה לחברות אחרות על מנת להימנע מתשלום תמלוגים, ועל כן הוגשה תביעה כספית לבית המשפט המחוזי בירושלים. בתביעה נטען כי שלוש החברות ושניים מנושאי המשרה בהן, אילן סמואל ואשר רוזנבאום, המערערים בע"א 1713/16 (להלן: סמואל ו-רוזנבאום בהתאמה; לשם הנוחות, כלל הנתבעים יכונו מעתה ואילך המערערים), הפרו הפרה יסודית את הוראות ההסכם שנחתם בין חברה א' לבין משרד התמ"ת בכל הנוגע להשבת כספי המענקים שניתנו לחברה א' מקרן השיווק. זאת, תוך ביצוע מעשה מרמה בהקמת חברות ב' ו-ג' והעברת פעילות חברה א' אליהן. הסעד שהתבקש על-ידי המדינה היה החזר המענק שניתן לחברה א' שעמד נכון ליום הגשת התביעה, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, על סך של 6,705,816 ש"ח. לחלופין, התבקש בית המשפט להורות לכלל המערערים לשלם את התמלוגים אותם נדרשה חברה א' להעביר, שעמדו על סך של 4,451,065 ש"ח.

פסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי

6. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המדינה כי במקרה דנא בוצעה תרמית, שתכליתה הייתה להביא לכך שלא יועברו למדינה התמלוגים שהיה על חברה א' לשלם לה. מסקנה זו התבססה על שלושה אדנים: ראשית, אילו הפעילות שייחסו המערערים לחברות ב' וג' הייתה מבוצעת על-ידי חברה א', זו הייתה נדרשת לשלם למדינה תמלוגים בהתאם להיקף המכירות בפועל של חברה ב' או של חברה ג' ובהתחשב בסכום הבסיס שנקבע; שנית, המערערים לא הצליחו לשכנע שהרווחים עליהם דיווחו חברות ב' ו-ג' בשנות פעילותן הראשונות נבעו מביצוע מהלכים עסקיים אמיתיים שלהן ולא מהעברה מלאכותית של פעילות חברה א' תחילה לחברה ב' ולאחר מכן לחברה ג'; לבסוף, סמואל ורוזנבאום לא קיימו את חובת הדיווח שהוטלה עליהם בהתאם להסכם, לדווח על כל שינוי מהותי בפעילות החברה. כך, נמנעו סמואל ורוזנבאום מלדווח שחברה א' הפסיקה פעילותה בשנת 1999.