חברה זכאית להשבת הסכום אותו ניכתה במקור בגין דיבידנד שבוטל

השופט י' דנציגר:

           במהלך חודש ספטמבר 1984 שילמה המערערת לבעלי מניותיה סך השווה    ל-10,000,000 דולר ארה"ב כדיבידנד. מן הדיבידנד נוכה מס במקור. מאוחר יותר, נקבע כי הדיבידנד חולק לבעלי המניות שלא כדין, ועל בעלי המניות להשיבו לחברה. האם זכאית החברה שמרווחיה שולם הדיבידנד לקבל החזר של סכום המס שאותו ניכתה במקור בגין הדיבידנד? זו השאלה שלפנינו.

העובדות

1.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 31.8.05 בת.א. 1418/96 (כבוד השופטת צ' ברון), אשר דחה את תביעת המערערת להשבת סכומים ששולמו למשיב כניכוי מס במקור מתשלום דיבידנד לבעלי המניות של המערערת.

2.        המערערת הינה חברה ציבורית, שביום 19.8.86 הוצא כנגדה צו פירוק על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו וביום 30.9.86 מונה לה מפרק, רו"ח אריה כהן (להלן - המפרק).

3.        במהלך חודש ספטמבר 1984 שילמה המערערת לבעלי מניותיה סך השווה    ל-10,000,000 דולר ארה"ב כדיבידנד, בהתאם להחלטתה של מועצת המנהלים של המערערת מיום 5.9.84 (להלן - הדיבידנד). רובו הניכר של הדיבידנד (כ-95% ממנו) שולם לבעלי מניותיה של המערערת שהם תאגידים זרים והיתרה הועברה לחברה מקומית, כולם בבעלותו ובשליטתו של מר יורם גיל, מנהלה לשעבר של המערערת (להלן - גיל). לאחר שהושג הסכם בין המערערת לבין המשיב, ניכתה המערערת מהדיבידנד האמור מס הכנסה בשיעור של 12.5% (במקום 25%), קרי - סכום השווה לכ- 1,250,000 דולר ארה"ב, אשר שולם ביום 15.10.84. בנוסף שולמו ריבית והפרשי הצמדה הואיל והסכום לא הועבר בתוך שבעה ימים ממועד חלוקת הדיבידנד. קודם לתשלום, ביום 6.9.84, הוציא פקיד השומה למערערת אישור בדבר תשלום כחוק של המס בגין הדיבידנד, כנגד מסירת שיק על הסך האמור.

4.        ביום 16.11.86 הוציא המפרק דוח ראשון, במסגרתו הביע ספק בנוגע לחוקיות הדיבידנד ובדבר מהותה האמיתית של משיכת הכספים במסווה של דיבידנד. לבקשתו ולאחר קבלת אישור בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט שלפירוק (להלן - בית המשפט שלפירוק), מונה מר עמוס אסלן כרואה חשבון שיסייע למפרק בהליך הפירוק.

           ביום 8.2.88 הגיש המפרק דוח נוסף לבית המשפט שלפירוק, במסגרתו תיאר את נסיבות תשלום הדיבידנד וביקש מבית המשפט שלפירוק להצהיר כי הדיבידנד ששולם אינו חוקי.

           המשיב צורף כאחד המשיבים להליך זה. בדיון שהתקיים בבקשה, הסכים המשיב כי בית המשפט יצהיר שאין לראות בדיבידנד כתשלום דיבידנד מהמערערת לבעלי מניותיה, אולם ביקש כי לא יוצהר כי הדיבידנד חולק שלא מתוך רווחי החברה וכי אינו מהווה דיבידנד לצרכי מס. לאחר הדיון, החליט בית המשפט שלפירוק ביום 24.3.88 (ת.ה. 1408/88) כי:

"הסכום של 10 מיליון דולר שהוצא מהחברה בספטמבר 1984 כדיבידנד הוצא מהחברה שלא כדין ואין לראותו כתשלום דיבידנד מהחברה לבעלי מניותיה [...] המפרק יוסיף ויגיש בקשה למתן הוראות בה יצויין כי הוא מבקש לחייב את כל הנ"ל [בעלי המניות של המערערת - י.ד.] בהחזרת הכספים".

5.        לאור החלטתו של בית המשפט שלפירוק, ביום 6.6.88 הגיש המפרק בקשה למתן הוראות, במסגרתה ביקש לחייב את בעלי המניות של המערערת ואת גיל להשיב למערערת את סכום הדיבידנד בתוספת ריבית, הפרשי הצמדה והוצאות. ביום 26.3.95 קבע בית המשפט שלפירוק (ת.א. 235/85, ת.ה. 5965/08, כבוד הנשיא (כתוארו אז), השופט ד"ר א' וינוגרד) כי הדיבידנד, אשר חולק שלא מתוך רווחי המערערת, לא דיבידנד הוא ועל כן על בעלי המניות להשיב למערערת את הסכומים שקיבלו במסגרת הדיבידנד. ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה על ידי בית משפט זה ביום 6.3.97 (ע"א 3154/95, כבוד השופט (כתוארו אז) א' ברק) ובקשה לדיון נוסף נדחתה אף היא, אליבא דמערערת. בכך, הפך פסק הדין של בית המשפט שלפירוק לחלוט.

6.        בנוסף, בין המערערת למשיב נתגלעה מחלוקת בשאלת גובה הכנסותיה החייבות במס של המערערת בשנת 1984 ולבסוף נחתם ביניהם הסכם פשרה (להלן -הסכם הפשרה) במסגרתו הסכימו, בין היתר, כי:

"המשיב מאשר כי תיקן את השומה שהוציא למערערת ובשומה המתוקנת קיבל את עמדת המערערת לפיה הסכום של כ-10 מיליון דולר ששולם על ידי המערערת לבעלי מניותיה במהלך חודש ספטמבר 1984 במסווה של "דיבידנד" אינו דיבידנד".

           ביום 21.2.94 אישר בית המשפט שלפירוק את התקשרות המערערת בהסכם הפשרה (עמ"ה 256/88, 257/88, כבוד השופט ד"ר ד' פלפל) ונתן לו תוקף של פסק דין.

7.        ביום 24.4.94 פנה המפרק אל המשיב בבקשה להשיב לקופת הפירוק את המס ששולם בגין ה"דיבידנד" ובקשתו נדחתה. לאור עמדת המשיב, הגיש המפרק בקשה למתן הוראות במסגרתה ביקש סעד הצהרתי ולפיו על המשיב להשיב למערערת את סכומי הקרן ששולמו כמס בגין הדיבידנד. ביום 7.5.96 החליט בית המשפט שלפירוק (כבוד השופט י' לויט) כי הבקשה אינה מתאימה להידון במסגרת הליך של בקשה למתן הוראות והורה על מחיקתה, לאחר שהתיר למפרק להגיש תביעה נפרדת נגד המשיב. לפיכך, הגיש המפרק את התביעה האמורה לבית המשפט קמא.

פסק הדין של בית המשפט קמא

8.        במסגרת התביעה שהוגשה לבית המשפט קמא, טען המפרק כי  לאחר שנקבע כי הדיבידנד ששולם לבעלי המניות לא דיבידנד הוא, לא היה מקום לשלם למשיב מס בגינו והמערערת זכאית להשבת סכום המס ששילמה, לרבות ריבית והפרשי הצמדה, הן מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט והן מכוח הסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין.

9.        מנגד, טען המשיב כי אין יריבות בינו לבין המערערת, הואיל ורק בעלי המניות זכאים לתבוע את ההשבה, בעוד שהמערערת, שניכתה את המס במקור, אינה זכאית לכך. לחילופין, טען המשיב כי ההליך בו נקט המפרק אינו ההליך המתאים לבירור התביעה, כאשר ההליך המתאים לכך נקבע בסעיף 160 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן - הפקודה). בנוסף, טען המשיב כי התביעה התיישנה, הן בהתאם להוראות ההתיישנות הספציפיות לדיני המס והן בהתאם להוראות ההתיישנות הכלליות.