פסק דין
עסקינן בתביעה שטרית שעניינה שיק שנמסר על ידי הנתבעת לתובעת לצורך תשלום שכר דירה והנושא תאריך 22.10.08.
הרקע:
הנתבעת ובן זוגה מר סוראקי שכרו מן התובעת דירה על פי חוזה שכירות שנחתם בין הצדדים. חוזה השכירות נוקב ביום 22.9.07 כמועד תחילת השכירות. לצורך תשלום דמי השכירות ביצעו הנתבעת ומר סוראקי העברה בנקאית אחת לחשבונה של התובעת ואת יתרת דמי השכירות שילמו באמצעות 11 שקים – כל שיק מהווה תמורה עבור חודש השכירות הבא לאחר החודש הנקוב בשיק כתאריך השיק - ובהם השיק דנא.
התובעת הציגה את השיק דנא לפירעון ביום 10.12.09 ומשהשיק לא כובד, פנתה והגישה בקשה לביצועו בלשכת ההוצאה לפועל. הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע שטר. הנתבעת מעלה שתי טענות מרכזיות להגנתה. האחת, כי בחוזה השכירות נפלה טעות סופר בנוגע למועד תחילת השכירות. לטענתה, המועד בו החלה השכירות לא היה 22.9.07 כי אם 22.10.07. מכיוון שתקופת השכירות תמה ביום 22.9.08, היינו כעבור 11 חודשים, הרי שהשיק עבור חודש השכירות ה-12, הוא השיק דנא, אינו נתמך בכל תמורה ועל כן אין הנתבעת חייבת לפורעו. הנתבעת מביאה מספר ראיות לחיזוק עמדתה לפיה המועד הנקוב כמועד תחילת החוזה מהווה טעות סופר: ראשית, הובאו מספר עדים שאישרו כי הנתבעת ומר סוראקי נכנסו לדירה בחודש אוקטובר ולא בחודש ספטמבר 07'. שנית, הנתבעת טענה כי בחודש ספטמבר 07' התגורר בדירת התובע דייר אחר בשם "אליק". שלישית, התשלום הראשון שבוצע על ידי מר סוראקי בהעברה בנקאית היה בחודש אוקטובר 07' ואין זה סביר כי התובעת הייתה מרשה לנתבעת ומר סוראקי להתגורר חודש ימים בדירה מבלי לשלם מראש את שכר הדירה. גם עיון בנתוני צריכת החשמל של הנתבעת ומר סוראקי בדירה מחזקים את עמדת הנתבעת כי היא נכנסה להתגורר בדירה רק בחודש אוקטובר 07'.
טענה נוספת שמעלה הנתבעת היא, כי חל איחור ניכר בהצגת השיק לפירעון ובנסיבות אלה מופטרת היא, כמושכת השיק, מן החובה לפורעו.
במועד הדיון בהתנגדות קיבל ב"כ התובעת את המלצת בית המשפט ליתן לנתבעת רשות להתגונן מבלי לקיים חקירה על התצהיר התומך בהתנגדות. הנתבעת לא התייצבה לדיון מאוחר יותר ועל כן ניתנה החלטה בהיעדרה. הנתבעת ביקשה לבטל החלטה זו ובמסגרת הדיון בבקשת הנתבעת הגיעו הצדדים להסכם דיוני כי בית המשפט יכריע בתובענה על דרך הפשרה (סעיף 79א לחוק בתי המשפט) לאחר שמיעת עדויות הצדדים תוך נימוק ההכרעה. הנתבעת העידה לעצמה ומטעמה העידו גן מר סוראקי, מר מני חי והגב' טליה בן יעקב. התובעת העידה לעצמה. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
בסיכומיה טענה התובעת כי לא הוכח דבר קיומה של טעות סופר בתאריך חוזה השכירות. לצורך כך, נטען, כי יש להביא בחשבון את העובדה כי לתובעת נמסרו 12 אמצעי תשלום, דבר העומד בסתירה לכוונתם המשותפת הנטענת של הצדדים לקיים קשר של שכירות רק למשך 11 חודשים בלבד. עוד נאמר בהקשר זה כי טענותיה של הנתבעת כנגד מועד תחילת השכירות הנקוב בחוזה הן בבחינת טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. עוד נאמר כי עדויותיהם של מר מני חי וטליה בן יעקב אינן רלוונטיות שכן הן מוכיחות לכל היותר מה היה מועד כניסתם של הנתבעת ומר סוראקי לדירה בעוד שהשאלה הצריכה הכרעה היא מהו המועד בו החלה תקופת השכירות. לעניין זה מציין ב"כ התובעת, בצדק, כי אם מועד תחילת השכירות הוא זה הנקוב בחוזה הרי שכניסתם המאוחרת של הנתבעת ומר סוראקי לדירה אינה גורעת מזכותה של התובעת לקבל את דמי השכירות עבור כל תקופת השכירות.
דיון והכרעה
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ונתתי דעתי לחומר הראיות שהוצג לעיוני, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל בעיקרה. אלה טעמיי.
הנתבעת מעלה שתי טענות הגנה. טענת הגנה אחת היא מתחום עסקת היסוד בין הצדדים (טענה לקיום "טעות סופר" בחוזה השכירות). הטענה השנייה היא מתחום דיני השטרות ועניינה איחור ניכר בהצגת השיק לפירעון. הצדדים להליך זה הם "צדדים קרובים" שכן עסקת השכירות נערכה ביניהם. ההלכה קובעת כי "בין צדדים קרובים דינו של שטר כדין חוזה. כל טענת הגנה העומדת לצדדים קרובים כנגד חבות על פי שטר עומדת להם גם כנגד חבות על פי חוזה" (דנ"א 258/98 צמח נ' שלשבסקי, פ"ד נ"ה (4) 193 (1998)). נובע מכאן, כי העלאת הטענות האמורות היא אפשרית ולגיטימית.
הטענה הראשונה שטוענת הנתבעת היא בעניין "טעות סופר" בחוזה השכירות. סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 קובע כי "נפלה בחוזה טעות סופר או טעות כיוצא בה, יתוקן החוזה לפי אומד דעת הצדדים ואין הטעות עילה לביטול החוזה". מטרת הסעיף היא ליצור הרמוניה בין החוזה האמיתי (הסכמת הצדדים) לבין ביטויו הכתוב. לצורך כך יש לעשות שימוש באמצעים חיצוניים מהם ניתן יהיה ללמוד על כוונתם (המשותפת) של הצדדים לחוזה. הוכחתה של טעות סופר היא חריג לכלל בדבר איסור העלאת טענות בעל פה כנגד תוכנו של מסמך בכתב. (גבריאלה שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, תשס"ה, 305).
לטעמי, ספק אם עלה בידי הנתבעת להראות כי במקרה דנא נפלה בהסכם טעות סופר בתאריך. הנתבעת העידה כי מסרה לתובעת 12 אמצעי תשלום עבור תקופת השכירות. אילו היה ממש בגרסת הנתבעת כי תחילת תקופת השכירות הייתה בחודש אוקטובר 07' ולא בחודש ספטמבר 07' כי אז היה מדובר על תקופת שכירות כוללת בת 11 חודשים בלבד. בנסיבות אלה נשאלת השאלה – עליה לא ניתן מענה מניח את הדעת – מדוע נמסר תשלום מראש עבור 12 חודשי שכירות כאשר לשיטת הנתבעת כוונת הצדדים הייתה לקבוע תקופת שכירות בת 11 חודשים בלבד.
בנוסף, התובעת ציינה בעדותה כי תחילת תקופת השכירות היא במועד הנקוב בחוזה. גרסה זו לא נסתרה ומשכך ספק אם ניתן לדבר על כוונה משותפת לצדדים בנוגע למועד תחילת השכירות.
ואחרון: הנתבעת ציינה בעדותה כי החוזה אינו ל-11 חודשים אלא שהנתבעת ומר סוראקי התגוררו בדירה 11 חודשים בלבד ועל כן הם אינם צריכים, לשיטתם, לשלם עבור תקופה בה לא שהו בדירה. כך אמרה הנתבעת:"אני לא טוענת שהוא [החוזה-ד.ס.] על 11 חודשים, אני טוענת שגרנו בפועל 11 חודשים ולכן לא מגיע לה כסף", עמ' 7 ש' 27). ודוק: אילו הייתה הנתבעת עומדת על טענתה לקיום "טעות סופר" במועד תחילת השכירות, פשיטא שטענה זו מהווה טענה לפיה תקופת ההסכם (האמיתית) היא ל-11 חודשים בלבד. בעדותה חזרה בה הנתבעת במשתמע מעמדה זו וטענה כי יש לחייבה בתשלום עבור 11 חודשי שכירות משום שהתגוררה רק 11 חודשים בדירה ולא משום קיומה של טעות סופר נטענת בתאריך החוזה. מיותר לציין כי ככל שתקופת השכירות המוסכמת בין הצדדים הייתה בת 12 חודשים הרי שהעובדה שהנתבעת ובן זוגה בחרו להתגורר בדירה רק 11 חודשים אינה פוטרת אותם מהתחייבותם לשלם לתובעת עבור כל תקופת השכירות.
בשולי הדברים אומר, כי לא היה לכאורה צורך בעדותם של מר מני חי והגב' טליה בן – יעקב. עדים אלה העידו על המועד בו נכנסו הנתבעת ומר סוראקי לדירה ואולם ממועד זה לא ניתן לדלות בהכרח את אומד דעת הצדדים בנוגע למועד תחילתה של תקופת השכירות.
טענה נוספת שהעלתה הנתבעת נוגעת לאיחור ממושך בהצגת השיק דנא לפירעון. ב"כ הנתבעת סומך בסיכומיו על הוראת סעיף 44 (ב) (2) לפקודת השטרות הקובע:" שטר שהוא בר-פרעון עם דרישה, יש להציגו, בכפוף להוראות הפקודה, תוך זמן סביר לאחר הוצאתו, כדי להחיב את המושך, ותוך זמן סביר לאחר הסבתו, כדי להחיב את המסב. כשבאים לקבוע מהו זמן סביר, יש לשים לב לטיבו של השטר, למנהג הסוחרים לגבי שטרות מעין זה ולעובדות של המקרה המיוחד; ולעולם שטר שהוא בר-פרעון עם דרישה יש להציגו לפרעון תוך ששה חדשים לאחר תאריכו, או תוך זמן קצר יותר שהיתנוהו המושך או המסב, או תוך זמן ארוך יותר שהיתנהו המושך ושלא יעלה על שנים עשר חדשים."
אין בידי לקבל טענה זו. סעיף 44 (ב)(2) הנ"ל עוסק בשטר חליפין בעוד שענייננו הוא בשיק שלגביו נקבעה הוראה ספציפית אחרת בפקודה הלוא היא הוראת סעיף 74 לפקודת השטרות הקובע: "שיק שלא הוצג לפירעון תוך זמן סביר לאחר התאריך הנקוב בו, או לאחר הוצאתו, לפי המאוחר מביניהם ובזמן ההצגה היה המושך או האדם שעל חשבונו משוך השטר זכאי, בינו לבין הבנקאי, לפירעון השיק והאיחור בהצגה גרם לו נזק ממשי, הריהו מופטר כדי שיעור הנזק, כלומר כדי השיעור שבו גדל נשיו מאת הבנקאי מכפי שהיה אילו נפרע השיק". במלים אחרות, בשונה משטר חליפין, הצגתו של שיק לאחר חלוף זמן סביר אינה פוטרת את מושך השטר מן החובה לפורעו אלא היא רק מפטירה את המושך כדי שיעור הנזק שנגרם לו כתוצאה מהצגתו המאוחרת של השיק לפירעון. פרופ' לרנר מסביר את ההבדל בעניין זה בין שטר חליפין לשיק: "חתימת המושך על השטר היא התחייבות לשלם את הסכום הנקוב בו לאוחז, אם הנמשך לא ישלמו. לפיכך, הצגה ראויה לפירעון והודעת חילול, מהווים תנאי מוקדם לחבות המושך. לעניין זה מבחין הדין בין שיק לבין שטר חליפין. על האוחז להציג שטר חליפין בר פירעון עם דרישה, תוך זמן סביר, ואם לא עשה כך מופטר המושך מחבותו השטרית. ההנחה היא שעקב האיחור בהצגת המסמך, יקשה על מושך שפרע את השטר לחזור על הנמשך. ואולם, לגבי שיק יש להניח כי הבנק הנמשך איתן מבחינה פיננסית, והאיחור בהצגת השיק אינו גורם נזק למושך. משום כך, המושך יהיה פטור רק אם יוכיח כי האיחור גרם לו נזק, כגון, שהבנק נקלע לחדלות פירעון ותשלום לאוחז לא יאפשר למושך לחזור אל הבנק"..(שלום לרנר, דיני שטרות, תשנ"ט, 301).
בענייננו לא הוכח כי עקב האיחור בהצגה נגרם נזק כלשהו לנתבעת.
לאור כל האמור לעיל ובהתחשב באופי ההכרעה, החלטתי לקבל את התביעה ברובה. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 2500 ₪ שישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת בקשת הביצוע ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בהליך זה בסך 1200 ₪.