חאלד נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית ואח'

השופט (בדימ') א' שהם:

1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי במסגרתה התבקשנו להורות למשיב 1 לבוא וליתן טעם מדוע לא יקצוב את עונשו של העותר, שעה שהוא עונה על כלל הקריטריונים לקציבת העונש; מדוע לא יפעיל את סמכות הקציבה שבידו באופן שוויוני כלפי אסירים שנשפטו בבתי המשפט הצבאיים, אך מרצים את עונשם בישראל; מדוע לא יקבע נהלים וקריטריונים קבועים, "מפורשים וברורים למתן החלטה בבקשת קציבה"; ומדוע לא יעגן את זכותו של אסיר שנשפט בבתי המשפט הצבאיים, והמרצה את עונשו בישראל, לקבל ייצוג לצורך הגשת בקשת הקציבה. כמו כן, התבקש צו על תנאי המופנה כלפי המשיב 2, המורה לו לאפשר לעותר לעיין בחוות הדעת שניתנה מטעמו למשיב 1, ואשר "היוותה את הבסיס להחלטתו שלא לקצוב את עונשו של העותר".

תמצית העתירה

2. העותר מציין בעתירתו, כי היא מכוונת כלפי מדיניותו של המשיב 1 (להלן: המשיב), אשר נמנע "באופן כמעט גורף" מקציבת עונשיהם של אסירי עולם, שנשפטו בבתי המשפט הצבאיים, ואשר מרצים את עונשם בבתי כלא בישראל, כשהכוונה לאסירים פליליים ובטחוניים כאחד. נטען, כי הימנעותו של המשיב מלקצוב את עונשיהם של אסירים אלה, יוצרת אפליה פסולה בין אותם אסירים לבין אסירי עולם, "המרצים את עונשם לצדם בבתי הכלא הישראליים", ואשר נשפטו בפני ערכאות אזרחיות בישראל. עוד נטען, כי מדיניותו של המשיב יוצרת אפליה נוספת, פנימית, בין קבוצת אסירי העולם, תושבי השטחים, לבין עצמם. זאת שכן, תושב שטחים שנשפט בישראל יזכה לעלות בפני ועדת השחרורים המיוחדת, אשר בסמכותה להמליץ על קציבת עונשו, בעוד שסמכותה של ועדה זו אינה חלה על תושבי השטחים שנשפטו בבתי המשפט הצבאיים באזור, גם אם הם מרצים את עונשם בישראל. העותר הוסיף וטען, כי בניגוד למנגנון הקציבה המוסדר בחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי או החוק), החל על אסירים שנשפטו בישראל, תהליך הקציבה המתבצע על ידי המשיב אינו מוסדר בחוק, "ואין בנמצא קריטריונים ברורים וקבועים לבחינת בקשות הקציבה".

3. אשר לעותר הספציפי, נטען כי מדובר באסיר עולם פלילי, יליד 1963 ותושב רמאללה, אשר הורשע בבית המשפט הצבאי "בעבירה פלילית", בגין גרימת מוות בכוונה תחילה. על העותר הוטל עונש של מאסר עולם, אותו הוא החל לרצות ביום 19.9.1988, כאשר במהלך שנות מאסרו ועד היום, מוחזק העותר בבתי כלא שונים בתחומי מדינת ישראל. עוד נטען, כי העותר עושה כל שלאיל ידו על מנת להתקדם בטיפול ולהשתקם, "בתקווה כי יבוא יום והוא יסיים את מאסרו ויזכה, ככל הניתן, לחיות את שארית חייו מחוץ לכותלי בית הסוהר". העותר הוסיף וטען, כי בשנת 2006 הוא פנה, לראשונה, ללשכת המפקד הצבאי בבקשת קציבה, אך בקשתו נדחתה. בחודש אוקטובר 2008, הוגשה "לידי ועדת הקציבה" חוות דעת מטעם גורמי הטיפול בכלא, ולפיה, מאז שנת 2003, חלה התקדמות במצבו של העותר, בהתנהגותו וביחסו לעבירה. לפיכך, המליצו גורמי הטיפול בכלא "לשקול בחיוב בקשתו לקציבת עונשו". ביום 10.4.2011, פנה העותר לוועדת השחרורים המיוחדת (להלן: הועדה) בבקשה לקבוע מועד לדיון בבקשתו לקציבת עונשו. לאחר שהועדה עיינה בחוות דעתו של היועץ המשפטי באיו"ש, קבעה הועדה כי אין לה סמכות עניינית להידרש לבקשה, וכי על העותר לפנות בבקשת קציבה אל המשיב. עם זאת, ראתה הועדה להוסיף בהחלטתה, כי "נוצר מצב קבוע" אצל המשיב, שלפיו הוא נמנע מלקצוב עונשיהם של אסירי עולם מהשטחים, דבר "הטעון תיקון מיידי". העותר הגיש עתירה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"א 33612-10-12), אך העתירה נדחתה תוך קביעה כי סמכות החנינה ובכלל זאת סמכות הקציבה, אינן מסורות לנשיא המדינה אלא למפקד האזור. ואולם, גם בית המשפט המחוזי ראה להמליץ בפסק דינו כי תוקם ועדה באזור, אשר תחזיק בסמכויות מקבילות לועדה המיוחדת הפועלת בישראל, על מנת שמצבם של אסירים כדוגמת העותר, יושווה למצבם של אסירי עולם אחרים שנשפטו בישראל. על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"ב 2670/13), אשר נדחתה ביום 18.6.2014. באותה החלטה נאמר, בין היתר, כי "מאחר שלמפקד הצבאי נתונה סמכות כאמור (קציבת עונשים – א.ש.), מן הראוי שהמבקשים יפעלו – באופן מדורג... במילים אחרות, תחילה עליהם לפנות למפקד הצבאי בבקשת קציבה, תוך שבקשתם תטופל בהליך הולם".

4. בהתאם להחלטה זו, פנה העותר, ביום 17.5.2015, אל המפקד הצבאי בבקשת קציבה. במסגרת הבקשה, עמד העותר על נסיבות חייו הקשות ועל הרקע שהביא אותו לביצוע המעשים, בהם הורשע. כמו כן, תיאר העותר את השינוי החיובי שחל בו, מאז הגשת בקשת החנינה האחרונה, בשנת 2006. לדבריו, הוא עבר הליך שיקומי ארוך שהוביל לשינוי מהותי בחייו, הוא הודה במעשיו וקיבל אחריות עליהם, והביע צער, חרטה ואמפתיה כלפי משפחת הקורבן. עוד נטען, כי בחלוף למעלה משנה וארבעה חודשים מאז הוגשה הבקשה, היינו ביום 19.9.2016, התקבלה החלטה לאקונית של המפקד הצבאי, המיידעת אותו על דחיית הבקשה. בין היתר, נאמר באותה החלטה כי למרות השינוי החיובי שחל בעותר, הרי שיש להעדיף את השיקול הבטחוני, כדי להבטיח את הרתעת הרבים מפני ביצוע עבירות דומות. עוד נאמר בהחלטה, כי מוסד החנינה וההקלה בעונש "שמור למקרים חריגים במיוחד", שעניינו של העותר אינו נמנה עליהם. לאחר שהעותר ביקש לקבל את חוות דעת היועץ המשפטי לאיו"ש, עליה הסתמך המפקד הצבאי, התקבלה, ביום 15.11.2016, תשובתו של היועמ"ש ובמסגרתה הועלתה לראשונה הטענה כי העותר "לא לקח אחריות מלאה על המעשה", שיקול שהצטרף לחומרת העבירה, דבר שהיטה את הכף לעבר דחיית הבקשה. אשר לבקשת העותר לקבל את חוות דעת היועמ"ש, נטען על ידי היועמ"ש כי מעמדו אינו מוסדר בדין כמעמד ועדת השחרורים המיוחדת, ומכיוון שמדובר בתרשומת פנימית, אין חובה להעביר לעיון העותר את חוות הדעת המדוברת. לאחר זאת, הוגשה בקשה לקבלת מידע, בהתאם לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, וביום 6.2.2017 התקבלה תשובת דובר צה"ל לבקשת המידע, ממנה עולה כי המפקד הצבאי נמנע, על דרך הכלל, מלעשות שימוש בסמכות הקציבה הנתונה לו. עולה מהנתונים שהתקבלו, כי בשבע השנים האחרונות, מתוך 24 בקשות שהוגשו למפקד הצבאי, נקצבו עונשיהם של שלושה אסירי עולם בלבד, שתי בקשות התייתרו, ושלוש בקשות נוספות עודן בבחינה.

5. הובהר בעתירה, כי הסמכות לקציבת עונשי מאסר של אסירים שנשפטו בבתי המשפט הצבאיים באזור, מעוגנת בסעיף 184 לצו בדבר הוראות בטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), התש"ע – 2009 (להלן: צו בדבר הוראות בטחון או הצו), שכותרתו "חנינה והקלה בעונש על תנאי", כאשר הפעלת הסמכות נתונה למפקד כוחות צה"ל באזור. נטען, בהקשר זה, כי פסיקתו של בית משפט זה מורה שתנאי מאסרם של אסירים מאיו"ש, המרצים עונשם בבתי כלא בישראל, צריכים להיות שווים לתנאי מאסרם של תושבי ישראל, בעוד שבכל הנוגע לקציבת עונשיהם של אסירים שנשפטו באיו"ש, אין הדבר כך. בניגוד למדיניות נשיא המדינה, כך נטען, נמנע המפקד הצבאי, כמעט באופן גורף, מלעשות שימוש בסמכותו לקציבת עונשיהם של אסירים כדוגמת העותר. עוד נטען, בהקשר הנדון, כי מצב עניינים זה, "אינו עומד בכללי התקינות המנהליים, נוגד את כבוד האדם... ומוביל לאפליה פסולה של העותר ואסירים אחרים כמותו".

6. אשר לטענת האפליה, נטען בעתירה כי, בניגוד למשיב, נשיא המדינה מחזיק בעמדה מקלה יותר ונוהג לקצוב עונשי מאסר עולם, כדבר שבשגרה, לגבי אסירים שנשפטו בבתי המשפט בישראל. עוד נטען, כי "רק במקרים נדירים שבנדירים מסרבים נשיאי ישראל לעשות שימוש בסמכות שניתנה להם בסעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה", בעוד שאין זה המצב בכל הנוגע לאסירים שנשפטו בבתי המשפט הצבאיים באיו"ש. נטען בנוסף, כי האפליה בקציבת העונשים אינה מתקיימת רק בין אסירים תושבי איו"ש לאסירים תושבי ישראל, אלא בין תושבי איו"ש בינם לבין עצמם, על פי המקום שבו נשפטו – בישראל או בבית המשפט הצבאי באזור.

7. בהתייחס לפן הפרוצדורלי הכרוך בנושא קציבת העונשים, נטען כי אף כאן מדובר באפליה אסורה. בעוד שבישראל ההמלצה לגורם המוסמך (קרי: לנשיא המדינה) ניתנת על ידי ועדת שחרורים מיוחדת, גוף מקצועי המתמחה בבקשות קציבה, הרי שבאזור מדובר בחוות הדעת של היועץ המשפטי, שהוא, לטענת העותר, "חלק מהזרוע השלטונית". לפיכך, מוסיף וטוען העותר, יש להקים באזור ועדה מקצועית מייעצת, שבראשה יעמוד שופט בדימוס, "ואשר סמכויותיה קבועות וברורות כמצב בישראל". בנוסף, יש צורך בקביעת אמות מידה ברורות לשם גיבוש ההמלצה לגורם המוסמך, כפי שנקבע בסעיף 29 לחוק שחרור על תנאי.