פסק דין
זוהי תביעה בגין נזק גוף שנגרם לתובעת 1, גב' זלינגר, כשנפלה במרכז המסחרי אלרם ברמת-אביב ג'. המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) פיצה אותה וגם הוא תובע בתביעת שיבוב את הסכומים ששילם וישלם לה. הדיון פוצל כך שראשית נשמעו הראיות בשאלת החבות והוגשו סיכומים.
התובעת העידה שמעדה ונפצעה סמוך לכניסה למקום עבודתה, בסניף קופ"ח מכבי במרכז המסחרי, כשנתקלה בצינור שהונח על רצפת הרחבה ליד הבנין. אלכס גינזבורג, ששמר בכניסה לסניף, ראה את האירוע. לדבריו מישהו הניח את הצינור במקום זמן כלשהו לפני שנכשלה בו התובעת – אך הוא לא יודע מי ולשם מה. התובעת מייחסת את האחריות לפציעתה לנתבעים: הנתבעת 1 היא בעלת נכסים במרכז המסחרי ויש לה בעלות לא מסויימת ברכוש המשותף. הנתבע 5 הוא נציגות בעלי הנכסים במקום ומנהל הרכוש המשותף. לטענת התובעים נתבעים אלה השתמשו בפועל בצינור או נכשלו בפיקוח לא מספיק על המקום. נתבע 3 הועסק בניקיון המרכז המסחרי ונתבעת 4 ביטחה אותו. לטענת התובעים הנתבע 3 השתמש בפועל בצינור, או היה אחראי לכך שיסולק מהמקום. הנתבעת 2 היא עירית ת"א, שלטענת התובעים אחראית לפיקוח על המקום המשמש למעבר ציבורי.
התובעת תיארה את הצינור כ"רגיל". בעדותה סברה שהיה ירוק. בהודעה שמסרה למל"ל כתבה שהיה שחור. התובעת והעד גינזבורג ציירו על גבי תצלום הרחבה את האופן שבו הונח הצינור על הרצפה. היו הבדלים בין גרסאותיהם, אך איני רואה בהם משמעות מיוחדת. סביר בעיני שעדות התובעת אודות האירוע - אמת. דומה שמה שקרה לתובעת מוכיח את הסכנה האפשרית שבהנחת צינור ברחבה שבה נעים הולכי רגל רבים. מדי פעם, עלול הולך רגל אשר אינו מביט אל הרצפה, למעוד בגלל צינור כזה – ולעתים יגרום הדבר נזק של ממש. מי שהניח את הצינור, ומי שחייב בחובת פיקוח כדי לודא שתנועת הולכי הרגל ברחבה מקום תהיה בטוחה, נושאים בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כאחד כלפי התובעת, שהזדמנה למקום לשם עבודתה. האם מי מהנתבעים חבים בחובות כאלה ואם כן, האם עמדו בהן?
התובעים מייחסים אחריות לנתבעים בשל כך שהם יצרו מפגע (ע"י שימוש בצינור, בשל העדר שילוט אזהרה וכו'), או בשל כך שלא פיקחו כראוי על האתר ולא סילוקו את המפגע בטרם גרם לנזק.
גם לאחר שמיעת העדים אין כל ראיה של מי היה הצינור שעליו מעדה התובעת ומי הניחו במקום. העד גינזבורג העיד שהיו שוטפים את קירות המבנה בצינור פעם בשבוע ועוד פעם בשבוע היו מנקים אותם בקיטור, אך הוא לא ידע לומר מי השתמש בצינור באותו יום (ובוודאי שלא יכול היה לתת סימני זיהוי בצינור מסויים זה דווקא). העובדה שעד זה לא ידע לקשור את השימוש בצינור לאדם מוכר, דייר או נותן שירות קבוע במרכז המסחרי, מצביעה לכאורה על סבירות גבוהה שמי שהניח את הצינור באותו יום היה דווקא אדם זר, שהזדמן למקום ואינו נמנה על "אוכלוסייתו הקבועה".
מר גרינברג הוא יו"ר הועד והאיש החולש על תחזוקת האתר. הוא הסביר את מערכות היחסים שבין בעלי הנכסים ונתבע 3 שהעניק להם שירותי ניקיון. לעדותו, מתבצעת במקום פעם בשבוע שטיפה בקיטור והדבר נעשה אחרי שעות הפעילות, בימי ג' אחרי 20:00. הוא הסביר שבשום פנים לא מותרת שטיפה באמצעות צינור בשעות היום. הוא אישר שלעובדי סניף מקדונלד'ס מותר לשטוף בצינור את השטח בקרבתו בשעות היום. עדותו אומתה גם ע"י עדותו של מר אהרוני.
מעדותם של מר שמוקלר, עובד עירית ת"א, מנסחי רישום המקרקעין ומעדותו של מר גרינברג ברור שהרחבה שבה נפלה התובעת לטענתה, היא חלק מהרכוש המשותף בבית משותף. רכוש זה מנוהל ע"י הנתבעת 5 (הועד) עבור בעלי הנכסים. אין לעיריית ת"א מעמד קנייני במקום, אף שמדובר בשטח הפתוח למעבר הציבור הרחב.
חבות ישירה של בעלי הצינור או המשתמש בו
מי שהניח את הצינור ברחבה שם מכשול בפני התובעת – אך האם ניתן לייחס זאת למי מהנתבעים?
אין כל ראיה (או סיבה להניח) שהצינור הופעל במישרין ע"י הנתבעים 1, 2 או 5 (חברת אוגדן, העיריה או הועד). שוכנעתי שהוא גם לא שימש בעת התאונה את הנתבע 3. לא סביר בעיני שהשימוש בצינור נעשה סמוך לתאונה לשם ניקוי מקומי ועדות מר אהרוני בענין נראית לי משכנעת:
ראשית, ניקוי המקום בזרם מים הוא חסר ערך. אם מדובר בלכלוך מקומי, ניתן לנקותו בקלות בסחבה ודלי מים. אם נדרש ניקוי יותר יסודי, הוא מחייב שימוש בקיטור, בשל אופיה של הגרנוליט, שסופחת לכלוך ואי אפשר לנקותה במים בלבד. הצינור שעליו מעדה התובעת לא מיועד לניקוי בקיטור, אלא היה צינור מים רגיל.
שנית, מר אהרוני העיד שהוא עצמו נמצא במקום כל שעות פעילותו עם פועל נוסף שאינו נפרד ממנו. משמע, מר אהרוני יודע פוזיטיבית מה נעשה (והוא לא מעיד כ"מנהל" מרוחק המספר על עובדות המדווחות לו ע"י אחרים) ובעיקר הוא יודע – מה לא נעשה.
קשה לראות איזה שימוש נעשה בצינור, אם בכלל: אף שבמקום עובד גנן (שלא זוהה) העיד מר גרינברג שמותקנת במתחם מערכת השקיה תת-קרקעית. לעובדי מקדונלד'ס הותר להשתמש בצינור לניקוי השטח ליד סניפם, אך יש להם ברז סמוך – ולא סביר שהם נזקקו לחיבור לברז מרוחק (שעליו הצביע אלכס גינזבורג) שאליו היה מחובר הצינור. לא נשמעה ראיה על כך שבפועל זרמו בצינור מים. מקום נפילת התובעת כלל לא היה רטוב. משמע: לא ניתן לייחס את האחריות הישירה ליצירת המפגע לאיש מהנתבעים ולא נראה שהמכשול נוצר אגב הפעילות השגרתית באתר.
חובת פיקוח
בניגוד לטענת התובעים, אין לנתבע 3 חובה כללית ל"תחזוקת" האתר, או לתקינותו והם לא חייבים לשמש כמשגיחים על העדר מפגעים במקום. ברור שאין לנתבע 3 אחריות מוחלטת לכך ש"לא יהיו במקום מפגעים". מסגרת אחריותו נגזרת מיחסיו החוזיים עם בעלי הנכסים והיא הובהרה בעדותו של מר גרינברג: נוכחות מתמדת באתר, ניקוי מה שמלוכלך "בזמן אמת" ודיווח למר גרינברג על מפגעים אחרים. אין כל ראיה שהנתבע 3 נכשל במשהו מאלה.
לעיריה אין מעמד קנייני במקרקעין. הם לא בבבעלותה, באחזקתה, או בניהולה. אפילו אם מחמת גודלו או נגישותו של מקום נוהג הציבור להפנות לעיריה תלונות באשר למפגעים במקרקעין שבבעלות אחרים, אין לה חובה לחפש שם אחר המפגעים הללו בעצמה. התובעים מייחסים לעירייה חבות בשל כך שהמקום "דומה" לרחוב, כהגדרתו בפקודת העיריות והוא משמש כמקום מעבר ו"רשות הרבים". איני סבור שיש בטענה זו כדי להועיל לתובעים: גם חבותה של העיריה בנזיקין עקב קיום מפגע ברשות הרבים אינה מוחלטת, היא נגזרת מכושר הפיקוח שלה ומידיעתה בפועל על קיומו של המפגע. מעצם היותה הגוף הציבורי המופקד על "רשות הרבים" מצפים ממנה לקיים פיקוח, אשר במקום אשר יש לו בעלים או מחזיק, מוטל דווקא על כתפיהם.
אין כל ראיה שמישהו דיווח לעיריה על קיומו של הצינור על הרצפה במקום האירוע. מעדותו של מר גינזבורג ברור שהצינור לא היה מונח על הרחבה זמן ממושך. ממילא, אפילו היתה לעיריה חובה לסייר במקום ולאתר בו מפגעים (ואיני סבור שהיתה לה חובה כזאת), לא היה סיפק בידה לעמוד בה במסגרת הזמן הרלוונטית. בנסיבות כאלה, אפילו היה מדובר ברחוב ממש, לא הונחה תשתית ראייתית המקימה חבות של העיריה בנזיקין – לא כל שכן, כשמדובר במקום אשר ספק רב (וזה בלשון המעטה) אם חלות בו עליה חובות זהירות שכאלה.
הנתבעים 1 ו-5, (בעלי זכויות בנכס ונציגי מחזיקיו) לא חולקים על חובתם לפקח על בטיחות המרכז, אלא הם טוענים שעמדו בחובתם. חבותם בנזיקין יכולה להגזר מכך שידעו, או שהיה עליהם לדעת אודות המפגע – למנעו או לסלקו. אין כל ראיה לכך שהנתבעים "ידעו" על קיומו של המפגע לפני התאונה. חובת הידיעה, נגזרת ממידת ומטיב הפיקוח שהפעילו באתר. אילו היו מזניחים את חובת הפיקוח – דהיינו, מעמידים עצמם במצב שבו "אינם יודעים" כי אינם טורחים לברר – היו חורגים מנורמת הזהירות המוטלת עליהם, אלא שלא התרשמתי כלל שכך קרה כאן. במתחם מסחרי ששטחו כ– 4000 מ"ר, עלולים להווצר מפגעים שונים ומשונים בכל עת: חפצים נשמטים, נוצרים לכלוך, רטיבות ומכשולים. מעדות מר גרינברג עולה שהבעלים פיתחו שיטה טובה לשמירה ופיקוח על תקינות האתר. שני עובדים נעים באתר בכל שעות פעילותו. כשהם נתקלים בתקלות שאינן בתחום אחריותם, הם מזעיקים את מר גרינברג, שהותיר רושם של אדם תובעני ביותר. גם הוא עצמו מסייר באתר במהלך היום, הוא זמין תמיד ומטפל בכל ליקוי או מפגע במהירות. משמע: הבעלים יוזמים ומחפשים אחר המפגעים בתכיפות גבוהה ובאופן פעיל וקבעו שיטת עבודה לסלקם במהירות. אין הם יכולים לערוב לכך שמפגעים לא יווצרו, רק לכך שהם יתגלו בתוך זמן סביר ואז יטופלו מהר וביעילות. שוכנעתי ששיטת הפעולה שקיימו הנתבעים 1 ו-5 סבירה בהחלט ודומה שבכך הם יצאו ידי חובת הפיקוח שלהם. גם "בעל בית" עירני ונמרץ לא יכול להיות בכל מקום ובכל שעה בכל פינה של מרכז מסחרי גדול. אין זה סביר לייחס לו חובה לראות ולסכל כל פעולה אסורה המתבצעת באתר – וזה לערך מה שמבקשים התובעים.
התובעים טוענים להיפוך נטל הראיה ומבססים את טענתם על סעיף 41 לפקודת הנזיקין: