זכריה ואח' נ' ברבי

פסק דין

1.בפני תביעה לפיצוי בגין אבדן דמי שכירות, הוצאות ועגמת נפש וזאת בשל ביטול הסכם שכירות על ידי הנתבע.

לטענת התובעים, ביום 11.4.11 חתמו הצדדים על זיכרון דברים מחייב להשכרת דירה שבבעלותם, וקבעו להפגש יומיים לאחר מכן על מנת לחתום על הסכם שכירות מפורט, אך ביום הפגישה הודיע הנתבע כי הוא חוזר בו ואינו מעונין בנכס.

התובעים טענו כי יש לראות בזיכרון הדברים שנחתם כהסכם שכירות מחייב, אשר בוטל ע"י הנתבע שלא כדין, ולכן עליו לפצותם בגין אבדן דמי שכירות למשך חודש וחצי עד למועד בו נמצא לנכס שוכר חלופי, ולהוסיף על כך גם פיצוי בגין הוצאות ועגמת נפש.

הנתבע טען כי המסמך שנחתם היה טיוטה בלבד שהותנתה בחתימת הסכם מחייב, וכי ממילא לא נגרם לתובעים כל נזק בשל היומיים שחלפו בין עריכת הטיוטה לבין ביטול הפגישה על ידו וסיום הקשר עימם.

2.על פי הפסיקה יש לבחון האם המסמך שנחתם בין הצדדים התגבש לכדי הסכם מחייב, וזאת על פי מסוימות המסמך ועל פי גמירות הדעת של הצדדים. לעניין גמירות הדעת יש לבחון האם המסמך מגלם כוונה משותפת של הצדדים להתקשר בהסכם מחייב, או שמדובר במסמך שהוא שלב במשא ומתן ביניהם כאשר הם טרם החליטו באופן סופי לבצע את ההתקשרות [ראה למשל לעניין זה: ת.א. (מחוזי ת"א) כהן נ' ברוש, פורסם במאגרים (2011)].

המסמך שהוצג בפני אכן כולל את פרטיה העיקריים של העיסקה, עם זאת כותרתו היא "טיוטה" והצדדים קבעו להפגש פעם נוספת על מנת לחתום על הסכם מפורט, באופן שברור כי הטיוטה אינה מכילה את כל תנאי ההתקשרות הרלוונטיים.

אמנם, לא די בכך שהצדדים בחרו להכתיר את המסמך בכותרת "טיוטה" על מנת לשלול את אופיו המחייב, אך לאור העובדה שנקבעה בינהם פגישה נוספת לשם חתימתו של הסכם מפורט, והעובדה שהסכם השכירות שנחתם בסופו של דבר עם שוכר אחר כולל לפחות עשרה עמודים מודפסים, ולא מחצית העמוד בכתב יד, מלמדת כי אכן לא הושלמו כל פרטי העיסקה.

3.לעניין גמירות הדעת של הצדדים, העיד הנתבע כי הסיבה שהחליט לא לקיים את הפגישה שנקבעה ולא לחתום על ההסכם המפורט, קשורה בהשקעה הגבוהה שהיתה נדרשת ממנו על מנת להתאים את המושכר לצרכיו, באופן שניתן להתרשם כי לא היתה מצידו גמירות דעת מלאה.

התובעים עצמם לא הופיעו לדיון ובתם ייצגה אותם, ומדבריה ניתן היה להבין כי לגרסתם היתה מצידם גמירות דעת מלאה. אלא שאי התייצבותם של התובעים לדיון מנעה את האפשרות לבחון עד תום נסיבות הביטול, מה היתה כוונת הצדדים ומה היתה גמירות הדעת, ובנסיבות אלו אני קובעת כי לא נכרת בין הצדדים הסכם מחייב, אלא שמדובר בשלב של משא ומתן מתקדם בו סוכמו עיקרי העסקה.

4.הליך משא ומתן בין צדדים מחייב אותם לנהוג בתום לב, ובחינת התנהגותם בהקשר זה נעשית ע"פ הנסיבות הספציפיות של המקרה, תוך התחשבות בקריטריונים אובייקטיביים של התנהגות סבירה. כך אף באשר לפרישה ממשא ומתן, כאשר ככל שהפרישה נעשית בשלב מתקדם יותר של המשא ומתן וככל שהצדדים קרובים יותר לחתימת ההסכם נדרשת סיבה מובנת יותר להצדקת הפרישה [ראה למשל לעניין זה: ת.א (חד) 19463-11-09 הראל נ' שאנן, פורסם במאגרים (2011)].

לגרסת הנתבע, שלא נסתרה, הוא החליט לוותר על העסקה משיקולים כלכליים, ויש טעם לפגם בכך שלא יידע את התובעים על היסוסיו, ויצר לכאורה מצג כאילו בכוונתו לקדם את המשא ומתן ולהגיע בסופו של דבר להסכם מחייב.

בנסיבות אלה בהן נחתמו תנאים עיקריים והנתבע נסוג מהם ללא שגילה לתובעים את כוונותיו, יש לקבל את התביעה באופן חלקי, ולהטיל על הנתבע פיצוי מסויים בשל התנהגות זו.

מאחר הסתמכותם של התובעים על התנהגות הנתבע ארכה לכל היותר כיומיים, שחלפו בין מועד עריכת הטיוטה לבין מועד הפגישה שנקבעה, מצאתי כי על התובע לפצות את התובעים בסך של 1200 ש"ח.

לא מצאתי כי יש לחייב את הנתבע בכל יתר הנזקים האחרים הנטענים.

5.לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים סך של 1,200 ₪.

הסכום ישולם בתוך 21 יום ולאחר מכן יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

אין צו להוצאות נוספות. 

זכות לבקש רשות ערעור מביהמ"ש המחוזי בתוך 15 יום.

ניתנה היום, כ"ב שבט תשע"ב, 15 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.