השופטת רות לבהר שרון
ניתן בזה איסור פרסום לגבי שמה של המערערת או כל פרט מזהה לגביה.
פתח דבר
בפנינו ערעור של ק' (להלן:
"המערערת") וערעור מטעם המדינה- משרד העבודה והרווחה (השירות למען הילד) (להלן:"
השירות למען הילד" או "
המשיבה 1"), על פס"ד של ביהמ"ש השלום בת"א ת.א. 23830/02, שניתן ע"י כב' השופטת דניה קרת-מאיר ביום 30.4.02, לפיו נדחתה תביעתה של המערערת נגד המשיב 2, האפוטרופוס הכללי (להלן:"
האפוטרופוס הכללי" או "
המשיב 2") ואילו נגד המשיבה 1, השירות למען הילד - התקבלה התביעה בחלקה באופן שהמערערת זכתה במחצית סכום תביעתה.
העובדות
1. המערערת, ילידת 24.8.76, ואחותה ילידת 1974 (להלן: "
האחות") אומצו מיד לאחר לידתן על ידי 2 משפחות שונות.
2. אימן הביולוגית של שתי האחיות, גב' לינתי (בת שבע) ימיני ז"ל, נפטרה בשנת 1993, כשהיא רווקה (להלן:"
המנוחה"). לאחר פטירתה הגיש גיסה (להלן:
"הזוכה") בקשה לצו קיום צוואת שכיב מרע לפיה הורישה לו המנוחה, לטענתו, את עיזבונה.
3. האפוטרופוס הכללי, המשיב 1, התערב בהליכים ודרש מהזוכה להגיש תצהירים לאימות פרטים אודות קרובי משפחתה של המנוחה. מהתצהירים של הזוכה ושל אם המנוחה, הגב' שמעה ימיני, שהוגשו לביהמ"ש, הסתבר כי המנוחה ילדה, כ- 20 שנה קודם לכן, בת יחידה שנמסרה לאימוץ. מברור שנערך אותרה אחות המערערת בלבד, וכך ניתן, ביום 6.11.97, צו ירושה לפיו הוכרזה האחות כיורשת היחידה של המנוחה, וכל כספי העיזבון נמסרו לה באמצעות בא כוחה, עו"ד רביב, למעט סכום של 125,000 ש"ח שנמסר לזוכה.
4. בחודש מרץ 1998 פתחה המערערת בהליך לפתיחת תיק האימוץ שלה על מנת לברר את זהותה של אמה הביולוגית. בעקבות בקשתה, זומנה המערערת לפגישה שהתקיימה ביום 1.7.98 עם הגב' אביטל, פקידת הסעד עפ"י חוק אימוץ ילדים תשמ"א- 1981 (להלן:"
חוק האימוץ"), מטעם השירות למען הילד. בפגישה זו נודע למערערת, לראשונה, כי אמה הביולוגית נפטרה בשנת 1993, וכי יש לה אחות מבוגרת ממנה בשנתיים.
5. המערערת נפגשה פעם נוספת עם אביטל כדי לברר פרטים נוספים על משפחתה. בפגישה זו, שהתקיימה ביום 29.7.98, נודע לה כי לאחר מות אמה הביולוגית קיבלה אחותה את כל כספי העיזבון. למערערת הוסבר כי הדבר אירע בשל "טעות שקרתה ברישומי השרות", טעות שנגרמה כיוון שתיק האימוץ של אחת האחיות התנהל ביפו, ואילו תיק האימוץ השני התנהל בחיפה.
6 ביום 13.9.98 פנתה המערערת בבקשה לתיקון צו הירושה כדי שייקבע ששתי האחיות יורשות את העיזבון בחלקים שווים, וביום 15.11.98 ניתן צו ירושה מתוקן כמבוקש.
טענות הצדדים בבית משפט קמא
7. התובעת תבעה את המשיבים 1 ו-2 וכן את משרד המשפטים- הרשם הממונה על רישום מאומצים. התובעת טענה כי כל אחד מהנתבעים אחראי ברשלנותו לנזק שנגרם לה בשל העובדה שהם לא נקטו באמצעי זהירות סבירים במסירת פרטים על האימוץ, בעת הוצאת צו הירושה, וכן הפרו חובה חקוקה עפ"י
חוק אימוץ ילדים - התש"ן - 1960 (שהיה אז בתוקף) בכך שלא שמרו כראוי את המידע בנוגע להיות המערערת בתה הביולוגית של המנוחה. הנזק שנגרם למערערת, לטענתה, הוא מחצית מסכום העיזבון בסך 1,201,000 ש"ח אשר הועבר במלואו לאחותה.
8. הנתבעים טענו בכתב הגנתם כי אין לתביעה יסוד שכן לא היתה מוטלת עליהם כל חובה עפ"י דין לאתר את המערערת במסגרת הליכי הוצאת צו הירושה.
האפוטרופוס הכללי טען כי מילא אחר כל דרישות ביהמ"ש, ופנה לשירות למען הילד בניסיון לאשש את התצהירים מהם עלה כי למנוחה היתה בת אחת שנמסרה לאימוץ, ואכן, כך אותרה האחות. לטענת האפוטרופוס הכללי, פרטים אלו היו מספקים לחלוטין ולא היה כל מקום להתערב מעבר לכך בהליך, ולכן אין למערערת כל עילה או יריבות כלפי האפוטרופוס הכללי.
9. עוד טענו הנתבעים כי על השירות למען הילד לא חלה כל חובה לנהל רישומים לגבי ילדים מאומצים, וכל הרישומים המתנהלים נעשים רק לצורך רישום פנימי כמי שממונה על הליכי אימוץ מכח חוק אימוץ ילדים. השירות למען הילד טען כי בשירות נוהלה כרטסת בה המנוחה הופיעה תחת שם שונה מהשם שהופיע בתיק העיזבון.
10. הנתבעים טענו, בין השאר, כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב שהרי מהרגע שניתן צו ירושה מתוקן, זכאית היתה המערערת לתבוע את מחצית העיזבון מאחותה, אך במקום לעשות כן בחרה לנהל הליכים נגד הנתבעים בלבד.
פסה"ד של ביהמ"ש קמא
11. בימ"ש קמא דחה את התביעה נגד האפוטרופוס הכללי וקבע כי אין להטיל עליו חובת זהירות מושגית כלפי כלל ציבור המאומצים, וכן קבע כי לא מוטלת עליו חובה לפנות לפנקס האימוצים בכל מקרה בו מוגשת בקשה לצו ירושה או צו קיום צוואה, על מנת לבדוק אם קיימים יורשים פוטנציאלים נוספים. יחד עם זאת, כאשר מובאת לידיעתו של האפוטרופוס הכללי טענה בדבר צאצא מאומץ, עליו להפעיל את שיקול הדעת שהוקנה לו, ולהצטרף להליך על מנת ליידע את ביהמ"ש על הטענה בדבר קיומו של צאצא כזה. כך נהג האפוטרופוס הכללי במקרה זה.