זינגר נ' קוטלר ירון

פסק דין

השופט יצחק ענבר:

1.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופטת ע' ברקוביץ'), אשר ניתן ביום 06.11.11 בת.א. 57723/08, לפיו חויב המערער לסלק את ידו מדירת המשיב ולשלם לו דמי שכירות ראויים בסך 12,000 ₪. השאלה שעמדה במוקד הדיון היא: האם המערער הפך לדייר מוגן בדירה, חלף סבתו המנוחה, מכוחו של סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר, או: החוק).

רקע עובדתי ודיוני

2.המשיב מחזיק במניה אחת בחברת "היכלי נוי בע"מ", המקנה לו זכות בעלות בדירת מגורים בת חדר, בקומת קרקע בבניין הנמצא ברחוב ארבע הארצות 4 תל-אביב (להלן: הדירה). סבתו המנוחה של המערער (להלן: המנוחה) שכרה את הדירה בשכירות מוגנת, בהסכם שכירות מיום 01.07.75. המנוחה הלכה לעולמה ביום 09.06.08.

3.המשיב הגיש לבית משפט קמא תביעה לסילוק ידו של המערער מהדירה ולתשלום דמי שכירות ראויים, אשר ביסודה הטענה, כי לאחר פטירתה של המנוחה פלש המערער לדירה והוא מחזיק בה שלא כדין. המערער טען, מנגד, כי הפך לדייר מוגן בדירה מכוחו של סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, שכן הוא התגורר עם המנוחה במשך כחמש וחצי שנים קודם לפטירתה, ולא הייתה לו בזמן פטירתה דירה אחרת למגוריו.

4.על מנת להקל על הבנת ההתרחשות אקדים ואציין, כי בשנת 2003, עת עבר המערער, לדבריו, להתגורר עם המנוחה, הוא שירת בצה"ל, וקודם לכן התגורר עם הוריו ושלוש אחיו הקטנים ממנו בדירה ששכרו הוריו, בשכירות חופשית, ברח' אמסטרדם בתל-אביב (להלן: דירת אמסטרדם). בסוף שנת 2003 עזבה משפחתו של המערער את דירת אמסטרדם לדירה אחרת ששכרו ההורים, גם הפעם בשכירות חופשית, ברח' יהודה גור בתל-אביב (להלן: דירת יהודה גור). המדובר בדירה בת 3 חדרים וחדר ארונות שהוסב לחדרון קטן. בעת פטירתה של המנוחה, בשנת 2008, התגוררה משפחתו של המערער בדירה זו.

פסק דינו של בית משפט קמא

5.בית משפט קמא הדגיש, כי עדותו של המערער באשר לתחילת מגוריו עם המנוחה החל משנת 2003 נתמכה במספר רב של עדים: אביו, אחיו, חבר ילדות, שכן שהתגורר בבניין ומכהן כיו"ר ועד הבית, ושני עדים נוספים העובדים בבניין סמוך לדירה. כמו כן, צירף המערער לתצהיריו מכתבים רבים שנשלחו אליו מטעם הצבא לכתובת המנוחה, וטפסים שונים שמילא בזמן שירותו הצבאי, שגם בהם הצהיר כי הוא מתגורר עם המנוחה. בית משפט קמא ציין בפסק דינו כי העדויות הותירו בו רושם חיובי, וכי אל מול התשתית הראייתית המוצקה שהניח המערער, הובאו ראיות מועטות בסוגיה זו מטעם המשיב, כאשר לאף אחד מעדיו לא הייתה ידיעה אישית בסוגיית מגורי המערער עם המנוחה. על יסוד שיקולים אלו קבע בית משפט קמא, כי בידי המערער עלה להוכיח שהוא התגורר בדירה עם המנוחה במשך ששת החודשים שקדמו לפטירתה, ועל כן הוא עונה על התנאי הראשון שבסעיף 20(ב) לחוק.

6.מכאן נפנה בית משפט קמא לבחון את התנאי השני הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק, היינו, האם עלה בידי המערער להוכיח, כי בעת פטירתה של המנוחה "לא הייתה לו דירה אחרת למגוריו". בית משפט קמא ציין, כי רואים אדם כמי שיש לו "דירה אחרת למגוריו" אם הוא יכול, מבחינה אובייקטיבית, להתגורר בדירה אחרת, אף כבר-רשות.

לאחר בחינת הראיות שהובאו לפניו לא שוכנע בית משפט קמא כי הזיקה בין המערער לבין דירת הוריו נותקה. בית משפט קמא ביסס את מסקנתו זו על שלושה נדבכים: האחד, המערער הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי הוא לא שינה את כתובתו במשרד הפנים וכל הדואר היה מגיע לדירת הוריו; השני, בבקשותיו השונות לצה"ל סיפר המערער כי עליו לעזור בטיפול באחיו הקטנים, אשר התגוררו כל העת עם הוריו; השלישי, חברו של המערער, מר שמיע, סיפר בחקירתו הנגדית, כי מדי פעם היו חבריו של המערער נפגשים על הגג בדירת ההורים, והמערער אישר זאת בחקירתו. מכאן קביעתו המסכמת של בית משפט קמא, כי "בנסיבות האמורות, הריני קובעת כי הזיקה בין הנתבע [המערער] לבין דירת הוריו לא נותקה ובנסיבות העניין, יכולה הייתה דירת ההורים להוות דירה אפשרית אחרת למגוריו של הנתבע".

בית משפט קמא הוסיף וציין, כי העדפת המערער את דירת המנוחה על פני דירת הוריו אינה יכולה להטות את הכף לזכותו או להוות שיקול בבואנו לבחון אם יש למערער דירה אחרת למגוריו. עוד צוין שגם העובדה כי הורי המערער התגוררו בדירה שכורה אין בה כדי לסייע למערער, שכן בהתאם להלכה הפסוקה יכולה גם דירה מושכרת לשמש כמקום אחר למגורים. בתוך כך דחה בית משפט קמא גם את טענתו הנוספת של המערער, לפיה הסכם השכירות של הוריו ביחס לדירת יהודה גור אוסר עליהם להעניק זכויות בדירה לאחרים, מן הטעם שהמערער לא הוכיח, ואף לא טען, כי הוריו ביקשו הסכמה מבעל הבית ונדחו. בהמשך דבריו הדגיש בית משפט קמא כי מגמת הצמצום של זכויות הדיירים המוגנים, נוכח העלאת זכות הקניין למעמד של זכות יסוד, מטה אף היא את הכף לחובתו של המערער.

להשקפתו של בית משפט קמא, כפועל יוצא מכל אלו לא התקיים במערער התנאי השני הנדרש בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, ולפיכך מן הדין להורות על סילוק ידו מן הדירה ולחייבו בתשלום דמי שכירות ראויים מיום פטירתה של המנוחה ועד ליום הגשת התביעה.

הטענות בערעור

7.טענתו המרכזית של ב"כ המערער היא, כי בעת פטירתה של המנוחה לא הייתה למערער זכות שבדין לגור בדירת הוריו השכורה ברח' יהודה גור. למערער לא הייתה כל זיקה חוקית לדירה זו, שאליה עברו ההורים חודשים מספר לאחר תחילת מגוריו עם המנוחה. "בית משפט קמא החליף זיקה להורים בזיקה לדירת מגורים ובכך שגה שגיאה רבתי".

8.ב"כ המשיב תמך בפסק דינו של בית משפט קמא ואף הוסיף עליו משלו. לטענתו, למשפחתו של המערער יש נכסים רבים ולא הוצג כל הסבר מדוע לא יעשו בהם שימוש כמקום מגורים חילופי למערער, או מדוע לא ימומשו הנכסים לצורך מימון מקום מגורים כזה. בה בעת ניסה ב"כ המשיב לבסס את תוצאתו של פסק הדין באמצעות קעקוע הממצא העובדתי שנקבע בדבר מגוריו של המערער עם המנוחה עובר לפטירתה. לטענתו, הראיה היחידה שהביא המערער כתימוכין לגרסתו הנה טופס צבאי שמילא, אשר לא היה מקום לייחס לו משקל כלשהו, שכן הוא נערך כדי לקבל הקלות בתנאי שירותו; ממסמכים נוספים, כגון: תלושי שכר של המערער, עולה כי כתובת מגוריו הייתה בדירת ההורים; המערער לא שינה את כתובתו במשרד הפנים לכתובת דירת המנוחה; העדים הרבים שהעידו מטעם המערער לא ראו מעולם את המערער בתוך הדירה, וכל שהעידו הוא כי שמעו על כך שהמערער גר בדירה מפיהם של אחרים; המערער אף אישר כי הוא נהג לארח את חבריו בדירת הוריו ולא בדירת המנוחה.

דיון והכרעה

(1)המסגרת הנורמטיבית

9.סעיף 20 לחוק הגנת הדייר קובע לאמור:

20. דייר של דירה שנפטר