השופטת יעל וילנר:
1. ביום 10.6.06 בשעה 3:30 לערך נדקר למוות סרגיי קוטוב ז"ל (להלן: "
המנוח"). הנאשם הודה בביצוע הדקירה.
בגין מעשה זה הוגש כנגד הנאשם כתב אישום באשמת רצח, עבירה לפי סעיף 300 (א) (2) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "
חוק העונשין"), בנוסף, יוחסו לנאשם עבירות לפי סעיפים 244 ו - 238 לחוק העונשין בגין שיבוש מהלכי משפט ובידוי ראיות.
2. על פי האמור בכתב האישום, בין הנאשם לבין המנוח שררו יחסי חברות. החל מחודש פברואר 2006, או בסמוך לכך, החל המנוח להתגורר בדירת הנאשם עם הנאשם. במשך תקופת מגוריהם המשותפת, החלו להתפתח ביניהם עימותים על רקע שכרותו התכופה של המנוח. בעקבות זאת ובהזדמנויות שונות, ביקש הנאשם מהמנוח לעזוב את דירתו, אולם המנוח סירב.
ביום האירוע, 10.6.2006, בשעה 3:00 לפנות בוקר או סמוך לכך, התחיל המנוח להשתולל ולצעוק על הנאשם. הנאשם הרגיע את המנוח, ושניהם ישבו על הספות בחדר המגורים, שתו וודקה ושוחחו.
כחצי שעה לאחר מכן, סמוך לשעה 3:30, בעודם יושבים בחדר המגורים, התחיל המנוח לצעוק תוך כדי הנפת ידיים. בתגובה, נטל הנאשם סכין גדולה ודקר את המנוח, בכוונה לגרום למותו, דקירה אחת בבית החזה משמאל אשר חדרה ללבו.
מותו של המנוח נגרם כתוצאה מאיבוד דם מאסיבי עקב נזק חמור ללב.
3. עוד לפי כתב האישום, בדה הנאשם ראיות לשם הטעיית רשות שיפוטית ובכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי, בכך שלאחר הדקירה הלך למרפסת הדירה, הביא משם טורייה והניח אותה ביד שמאל של המנוח וביד ימינו של המנוח הניח סכין מטבח.
רק לאחר מכן הזעיק הנאשם את המשטרה.
4. לטענת המאשימה, כעולה מכתב האישום, הנאשם ביצע את הדקירה בכוונה תחילה, לאחר שהחליט להמית את המנוח, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה לכך התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול היה הנאשם לחשוב ולהבין את מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית את המנוח ואף הכין את מכשיר ההמתה.
5. הנאשם כפר באשמת הרצח המיוחסת לו, אך הודה כי הוא דקר את המנוח וגרם למותו. לטענתו, הוא דקר את המנוח בנסיבות של הגנה עצמית ושלא מתוך כוונה ורצון להמיתו. כן הודה הנאשם בבידוי ראיות כמתואר בכתב האישום.
6. מטעם המאשימה העידו ששה קציני משטרה ושוטרים, מדובב ששהה בתאו של הנאשם, וכן מומחה לטוקסילוגיה, ד"ר גופר. כן הוגשה בהסכמה הודעתו של מר ויקטור גולן, ידידם של המנוח והנאשם.
מטעם הנאשם העיד אך הנאשם בעצמו.
תמצית הכרעת הדין
7. לאחר בחינת חומר הראיות, שוכנעתי מעבר לספק סביר, כי הנאשם דקר את המנוח תוך מודעות למעשיו ולתוצאה הקטלנית של מעשיו, ובלא שעומדת לו הגנת ה"הגנה העצמית". לעניין זה הגעתי למסקנה כי תגובת הנאשם לא הייתה נחוצה כדי להסיר את האיום שנשקף לו מהמנוח, ומכל מקום, תגובה זו לא הייתה סבירה בנסיבות העניין.
עם זאת, לא שוכנעתי כי הוכח, ברמה הנדרשת במשפט הפלילי, כי מעשיו של הנאשם לוו ביסוד נפשי של 'כוונה תחילה' הדרוש לשם הרשעה בעבירת הרצח. במיוחד - לא הוכח היסוד של 'החלטה להמית', שהוא תנאי הכרחי לגיבוש ה"כוונה תחילה".
ממכלול הראיות עולה כי מדובר באירוע ספונטאני, בו הנאשם הגיב תגובה נמהרת ובלתי שקולה, להתנהגות מאיימת מצד המנוח, ללא כל מחשבה או שיקול הדעת, ובהעדר רצון של ממש להמית את המנוח. בחרתי להאמין לנאשם בנקודה זו, והעדפתי את עדותו על פני ראיות נסיבתיות וחזקות עליהן הצביעה המאשימה.
לפיכך, הגעתי למסקנה כי יש לזכות את הנאשם מעבירת הרצח, ולהרשיעו בעבירת ההריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, וכן ביתר העבירות בהן הודה הנאשם.
עתה ניגש לניתוח גרסאות הצדדים, נבהיר את חזית המחלוקת, נסקור את המצב המשפטי, ולבסוף, ננתח את הראיות על יסוד המצב המשפטי.