רס"ן מנחם ליברמן:
רקע
ביום 14.8.2005 הוגש נגד הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירה אחת ויחידה, סיוע לגרימת מוות בכוונה. על פי כתב האישום, ביום 8.5.2004 קשרו הנאשם ושלושה אנשים נוספים לחטוף אדם בשם שאפי עלי-אחמד, (להלן: המנוח) וזאת בגין החשד שאותו שאפי משתף פעולה עם מדינת ישראל. סמוך לאחר מכן יצאו ארבעת הקושרים ברכבו של הנאשם, הגיעו למקום בו שהה המנוח וכפו עליו להיכנס לרכב. המנוח נלקח לאזור הררי, ושם נחקר במשך 3 ימים, כאשר הנאשם שהה במקום לסירוגין, ובשלב מסוים חזר לביתו. לאחר חלוף ימים אלו, ולאחר עזיבתו של הנאשם, הוחלט על ידי אנשים אחרים לרצוח את המנוח, וכך אכן היה ביום 10.8.2004. בגין חלקו ברצח הואשם הנאשם בעבירה דלעיל.
בתיק זה התקיימו לא מעט ישיבות, אך לא לכולן משמעות של ממש לשלב זה של ההליכים, על כן אסכם את הישיבות הרלוונטיות, בהן התרחשו דברים אשר יש בהם לסייע לבית המשפט במלאכת הכרעת הדין. אציין שביותר מעשר ישיבות אשר התקיימו בפני בית המשפט, הודיעו הצדדים, אם כי בעיקר הסנגוריה, שיש צורך לנהל משא ומתן עם התביעה, כדי להגיע להסדר טיעון, והתבקשה דחייה של הדיון על ידי הצדדים.
בכתב האישום המקורי היו שישה עדי תביעה בלבד, ורק זמן מה לאחר הגשתו שמה לב התביעה לכך שמכתב האישום נשמט שמו של רס"ם דוד מזרחי, גובה אמרת הנאשם, והיא ביקשה להוסיפו. ביום 21.5.2005 הוסכם על ידי סנגורו של הנאשם באותה עת על הגשת אמרותיו של עד תביעה 4 ללא צורך בחקירת העד. עד זה הינו אביו של הקרבן. מאוחר יותר, ביום 30.11.2005 התברר שהתביעה הגישה בטעות את אמרותיו של עד תביעה 3, אמרות אשר הוחזרו לתביעה, ובמקומן הוסכם להגיש שוב את חומר הראיות הנוגע לעד תביעה 4. הסכמה זו להגשת החומר הנוגע לעד זה חזרה על עצמה אף ביום 23.1.2006.
ביום 17.10.2006 הסכים הסנגור להגשת חומר הראיות הנוגע לעדי תביעה 5 ו-6 וחומר זה סומן ת/1 ו-ת/2 בהתאמה. עדים אלו הינם רופאים מהמרכז לרפואה משפטית ברמאללה. ביום 19.12.2006 הסכים הסנגור להגשת אמרותיו של הנאשם, כך שנותרו עדי תביעה 1-3 בלבד לשמיעה. ביום 18.3.2007 הודיע הסנגור שאין לו התנגדות אף להגשת אמרותיו של עד תביעה מס' 2, כך שנותרו עדי תביעה 1 ו-3 בלבד.
ביום 21.3.2007 העיד עד תביעה 3, עלי ברגותי, ונחקר חקירה ראשית, נגדית וחוזרת. לאחר חקירתו ביקש התובע לזמן את גובה אמרתו של העד, מרקו דהאן. ביום 18.4.2007 הוסכם להגיש את אמרותיו של עד זה ללא צורך בחקירת השוטר דהאן, וזאת לאחר שהוסכם על ידי הצדדים שהאמרה נגבתה בנסיבות רגילות, ללא שהחוקר שם לב לתשישות מיוחדת של הנחקר. סייג זה היה נדרש לאחר שהעד העיד בבית המשפט שהיה עייף מאוד בעת חקירתו המשטרתית.
ביום 10.5.2007 העיד עד תביעה 1, איבראהים נאג'י, (להלן: איבראהים) שהינו למעשה העד המרכזי בתיק. במהלך חקירתו אף הוצג לעד דף הנחזה להיות כתב ידו בערבית, אך העד לא הצליח לקרוא את האמור בו לאור העובדה שצילומו של המסמך טשטש את הכתוב בו.
למרות ההסכמות אשר צוינו לעיל בנוגע לעד תביעה 4, עד זה העיד בפני בית המשפט ביום 18.11.2007. ככל הנראה נשמעה עדותו, למרות ההסכמה להגשת החומר הנוגע אליו, לאחר שהתביעה הגישה רשימה של עדים בה היא מציינת אלו עדים יש עדיין לשמוע בתיק, ובה היא כללה את שמו של העד. הוספת שמו של העד לרשימה הייתה טעות של התובע אשר הגיש את הרשימה, ומחוסר תשומת לב, עדותו נשמעה, אך למעשה עדותו הייתה מאוד קצרה. עד תביעה זה הינו כאמור אביו של הקרבן, ועדותו נסובה סביב שאלת כרוז אשר פורסם לאחר רציחת בנו.
ביום 25.11.2007 החל להעיד המכונה "אדי",חוקר משרות הביטחון הכללי, אשר חקר את העד אבראהים אשר העיד בפנינו. בטרם החל את עדותו, טענה הסנגורית באריכות שאין לאפשר עדות זו. לדבריה, העד לא מופיע ברשימת העדים, ולכן אין הצדקה לאפשר את עדותו. בית המשפט אישר על אתר את עדותו של העד, וזאת בהתאם להחלטות מדיונים קודמים שעדותו תישמע. מוצא אני מקום להתייחס בקיצור לשאלה זו של שמיעת עדותם של גורמי חקירה אשר לא מופיעים ברשימת עדי התביעה בעת הגשת כתב אישום.
אמנם, באופן טכני בקשת התביעה לזמן את חוקר השב"כ הינה בקשה להוספתו לרשימת העדים בכתב האישום, ועל כן מהווה אף בקשה לתיקון כתב האישום. אך מבחינה מהותית אין כך פני הדברים. התביעה מבקשת את עדותו של המכונה "אדי" על מנת שתוכל להגיש כאמור את זכרונות הדברים אשר נרשמו בעת חקירתו של עד שהעיד, ומסר דברים הנוגדים אותם על דוכן העדים. זכ"דים אלו, אותם מבקשת התביעה להגיש לאחר שמיעת החוקר, מהווים את הסיפור אותו ציפתה התביעה לשמוע מפי העדים. הרי, עדים אלו מסרו בחקירתם לכאורה את הדברים הכתובים בזכ"דים, והתביעה ציפתה, ולפחות כך יש לצפות במרבית התיקים הפלילים המתנהלים, שעדי התביעה יחזרו על הדברים אשר אמרו בחקירה, כאשר הם מעידים על דוכן העדים. על כן, משמתברר שעד תביעה סותר דברים שמסר בחקירתו, ולעיתים מעלה טענות בנוגע לנסיבות גביית האמרה, נדרשת התביעה להעיד את גובה האמרה, כ"עד הזמה" למעשה. כידוע, עד הזמה אין צורך לכלול ברשימת עדי התביעה הראשונית.
אודה שבמערכת המשפטית בה אנו מתנהלים, אין מדובר ב"הפתעה" כאשר עד תביעה מפליל העומד על דוכן העדים לא חוזר על הדברים אשר מסר בחקירה. למעשה, ברובם המוחלט של התיקים העדויות מתנהלות כך. למרות זאת, אין זה אומר שזו הדרך המועדפת, ולדעתי אין חולק שעדיף היה לבסס הכרעות דין על עדויות אשר נשמעות בבית המשפט, ולא על אמרות משטרתיות המוגשות כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה. בעקבות העדפה זו, להסתמך דווקא על עדויות העדים ולא על אמרותיהם, התביעה אינה מכניסה מלכתחילה לרשימת העדים את שמות השוטרים או החוקרים אשר גבו את אמרותיהם של העדים המפלילים, ואני סבור שראוי שכך יהיה.
אמנם, בדרך כלל, עד הזמה יהיה עד שהתביעה לא צפתה את הצורך בזימונו. לכאורה, בנסיבות התנהלות המשפטים באזור, התביעה יכולה הייתה לצפות את הצורך להעיד את גובי האמרות או הזכ"דים, אך לדעתי, המבחן אינו האפשרות הפיזית לצפות את הצורך העתידי בעדות הזמה, אלא האם הייתה "הצדקה" לצפות זאת: אם נאמר כי התביעה צריכה הייתה לצפות את הצורך בעדות החוקר, עלול הדבר להיחשב להבעת חוסר אמון מראש במהימנותם של עדי התביעה. אין זו מדיניות משפטית ראויה לשדר מראש חוסר אמון שכזה. על כן, מצד אחד, אין הצדקה לכלול מראש את גובי האמרות והזכ"דים ברשימת עדי התביעה, ומצד שני, אין להתרעם על התביעה אם לא כללה את פרטיהם ואם ביקשה להעידם בשלב מאוחר יותר במשפט.
עוד אציין שמצאתי לקבל את בקשת התביעה, ולדחות את התנגדות ההגנה מהסיבה הבאה. ממה נפשך, אם היה מקום לצפות שהעד יחזור בו מהדברים אשר אמר בחקירה, ועל כן יהיה צורך להזמין את החוקר אשר גבה את האמרה, אזי, אין מדובר בהפתעה לסנגוריה שהתביעה תבקש לזמן עדים אלה, ואין בעובדה שהם לא נכללו בכתב האישום לפגום או לפגוע כלל בהגנת הנאשם. מצד שני, אם לדעת הסנגורית מדובר בהפתעה, אזי ברור הוא שאין לצפות מהתביעה להכניס לרשימת העדים אנשים אשר עדותם תהיה נחוצה רק במידה ועד לא יאמר את אשר מצפים ממנו.
בסיכומיה של ההגנה חזרה הסנגורית על התנגדותה לעדותו של חוקר השב"כ, וביקשה שלא ניתן משקל ראייתי כלשהי לעדותו. מעבר לטענות אשר העלתה הסנגורית בדיון בפנינו ביום שהחלה שמיעת העדות, טענה הסנגורית אף שאין בידיה כל חומר הראיות הנוגע לעד זה, והחומר לא היה בתיק התביעה כאשר זו צילמה את ראיות התביעה. התובעת הצהירה שכל חומר הראיות היה תמיד בתיק התביעה, ועל כן אין למנוע את עדותו של העד עקב כך.
כאמור, החלטנו לשמוע את עדותו של המכונה "אדי", וזאת מהסיבות המפורטות לעיל. בנוגע לטענת הסנגורית שלא היה בידיה כלל חומר החקירה, גם טענה זו מצאנו לדחות. יצוין שהחלטת בית המשפט לשמוע את עדותו של "אדי" נמסרה לצדדים מספר שבועות קודם לכן, ומן הראוי היה שהסנגורית תוודא, בטרם הדיון, שיש בידיה כל החומר הנוגע לעד זה. לא למיותר להעיר אף שעדותו של החוקר לא הסתיימה באותו יום, ולמעשה הוא נקרא לעדות פעמיים נוספות, כך שממילא היה זמן די והותר לסנגורית להשיג כל חומר ראיות אשר היה חסר לה, וכך אכן עשתה, בטרם חקרה את העד חקירה נגדית.
חקירתו של העד נמשכה ביום 6.1.2008 והסתיימה ביום 12.3.2008. באותו יום אף העיד השוטר נימר מזאווי, אשר גבה את אמרותיו המשטרתיות של אבראהים נאג'י. לאחר שמיעת עדותם של שני עדים אלו, התקבלו כראיה אמרותיו המשטרתיות של אבראהים נאג'י אשר נגבו על ידי השוטר מזאווי, וזכרונות הדברים אשר נכתבו על ידי המכונה "אדי" מחקירותיו של אותו עד.
ביום 8.4.2008 נשמע הנאשם במסגרת פרשת ההגנה, ובכך הסתיימה שלב שמיעת הראיות.