זיכוי מעבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי

1.         בתאריך 31/12/08, לאחר סיום שמיעת ההוכחות וסיכומי ב"כ המאשימה הודעתי על החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בתיק זה, וכאמור שם, להלן נימוקי הכרעת הדין.

2.         העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום הינה של התנהגות פרועה במקום ציבורי, עבירה על פי סע' 216 (1א) ל חוק העונשין, וזאת בכך שבתאריך 20/5/08 בשעה 20:45 לערך, באצטדיון הכדורגל בלומפילד ביפו, במהלך משחק כדורגל, הדליק הנאשם אבוקה על מושבו באצטדיון. הנאשם כפר באשמתו. על מנת להוכיח את אשמתו של הנאשם, טרחה התביעה והגישה בהסכמה את אימרתו של הנאשם בחקירתו במשטרה (ת/2), שנגבתה זמן קצר לאחר האירוע, וכן את עדותו של עד התביעה סמל משטרה מתן איצקוביץ (להלן: "מתן"), שנכח במקום האירוע והוא שעצר, יחד עם אחרים, את הנאשם. ההגנה השמיעה שני עדים, את הנאשם ואת חברו, העד א' יצחקי, שהיה עימו באצטדיון.

3.         לאחר שהנאשם הכחיש את המיוחס לו גם באימרתו (ת/3), בנויה פרשת התביעה על עדותו של מתן. אולם עד זה הודה כי אינו זוכר דבר מהאירוע, הן בגין חלוף הזמן מאז ועד ליום עדותו, הן לאור העובדה כי השתתף בכוחות שמירת הסדר במספר לא קטן של משחקי כדורגל, באצטדיון בלומפילד, בהם התרחשו אירועים רבים של הפרות סדר תוך שימוש באבוקות. ובדבריו (עמ' 7 לפרו') אלמלא עיין בדו"ח שהכין עובר לעדותו, כלל לא היה זוכר את האירוע. על כן, כאמור בהחלטתי (ראה עמ' 5 לפרו'), התקבל דו"ח הפעולה שהכין העד מיד לאחר האירועים כראיה - ת/1, מהנימוקים שפורטו שם. בנסיבות אלו, את משקל עדותו יש לבחון על פי האמור בדו"ח.

            כאמור שם, ובנוסף להסברים נוספים שנשמעו מפי העדים ושאינם במחלוקת, מדובר היה במשחק כדורגל בו צפו אלפים, משחק בין שתי קבוצות להן ציבור אוהדים "חם". בשעה 20:45 לערך, עמד מתן של שרוול בטון מול יציע מס' 5, אותו מילאו אוהדי בית"ר ירושלים. מיד לקראת תחילת המשחק החלה זריקת והצתת אבוקות עשן במספר מוקדים בקהל. מתן הוצב במקומו על מנת לתצפת על הקהל, והוא, כדבריו - " בקשר עין רצוף עם אותם מוקדים של הדלקת אותם אבוקות/ רימוני עשן", ולאחר מכן הוא מוסיף וכותב בת/1 כדלקמן:

"לפתע הבחנתי במישהו המחזיק משהו כהה (שחור) ביד ומצית אותו ומבעיר אותו ומניח אותו על הכסא. כמו כן זאת אבוקה אשר נדלקה ע"י אוהד בית"ר י-ם שפרטיו הם - שראל לוי.... יש לציין שנשמר קשר עין רציף עם אותו אדם (הנ"ל) אשר הדליק את האבוקה הנ"ל.

קיבלתי הוראה ממפקד הכוח, עליתי עם השוטרים הנ"ל ליציע  והודענו לחשוד שהוא עצור... יש לציין שתיאור האדם נמסר על ידי לכל הכח העוצר ואכן זהו החשוד המדובר".

            מרישום זה עולה הספק אם מדובר בשני אנשים שונים, זה שהחזיק והצית את האבוקה, ומניח על הכסא, וזה שהדליק את האבוקה, שהוא אוהד בית"ר ירושלים. אולם יתכן וענייננו רק בניסוח מוטעה.  מכל מקום, השוטר נמנע מלציין בדו"ח היכן, במדויק, עמד החשוד, מה היה המרחק ביניהם, והזמן שחלף מאז שהבחין בנאשם ועד שעלה עם שני השוטרים במעלה היציע ועצרו, בתוך המון האוהדים. מהעדר פרטים אלו, וכאשר אין לסמוך על זכרונו של העד, הרי, לדעתי, אין ליתן כל משקל לפרטים הנוספים שהעד מוסר בחקירתו הנגדית.

בנסיבות פרשה זו, לא ניתן לבסס ממצא מרשיע על סמך עדותו היחידה של מתן. גם אם אקבל כי מתן פעל בתום לב ובאמונה כי לכד בעיניו את מדליק האבוקה, הרי בכך אין די לשם הרשעה על סמך עדות ראיה של עד בודד. הנאשם היה פרט בודד בים אוהדים פעיל ומתנענע. היו מספר מוקדי הדלקת אבוקות. הצתת אבוקה מעלה ענן של עשן צבעוני והקהל מתרחק מהמוקד וחוזר למקומותיו, אך אין כל בטחון כי לא הוחלפו מקומות. רוב האוהדים לבשו פרטי לבוש דומים, עליהם צבעי וסמלי הקבוצה. על השוטרים היה לפלס את דרכם בין ההמון לעבר הנאשם. עבר זמן מה מאז שמתן הבחין בנאשם, הודיע למפקדו על כוונתו לעצור את החשוד, מסירת הפרטים לשני השוטרים נוספים, העליה במעלה היציע ועד עצירת הנאשם, והכל תוך כדי משחק הכדורגל. העד אף לא יכול היה לציין פרט מיוחד בהופעתו או בגדיו של הנאשם אשר היו עוזרים לו בזיהויו עובר למעצר. במצב דברים זה, האפשרות לטעות בזיהוי - ברורה ומשמעותית.

            אמנם, החוק מתיר הרשעה על סמך עדות עד יחיד, שלא במקרים המפורטים שם (סע'     54א לפקודת הראיות [נוסח חדש]) . אולם אין בכך כדי להפחית מחובתו של בית המשפט לבחון היטב את נסיבות ומשקל עדותו של העד היחיד. הרשעה על סמך עדות יחידה דורשת זהירות רבה ואזהרה עצמית של בית המשפט (ראה למשל רע"פ 1518/05 נמני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ובנוסף לכך הרי עדות ראיה , כעדות יחידה, טומנת בחובה, מעצם טיבה וטבעה, כר נרחב לטעויות בתום לב. החושים, ובמיוחד חוש הראיה, לעיתים מתעתעים בנו. לטעמי, אין כל ספק כי בנסיבות "הזיהוי" על ידי העד מתן, מחייבות עדות מסייעת אחרת, למניעת זיהוי מוטעה.

4.         ב"כ המאשימה מבקש למצוא את החיזוק הנדרש באי האמון בעדות הנאשם. אולם הסתירות לכאורה שמצא ב"כ המאשימה בעדות הנאשם, אין בהן ממש. כשהנאשם אמר בהודעתו כי לא ראה אבוקה מימיו, ברור כי התכוון לכך שאינו יודע בדיוק במה מדובר. גם כשהתקשה להבהיר את כוונתו לגבי בגדיו, או בגדי האוהד האחר שהדליק את האבוקה לא רחוק ממקום עמידתו ביציע, אין בכך משום סתירה ושינוי בגרסתו. עדות החבר, העד יצחקי, רק מחזקת את הכחשתו כי האבוקה היתה בידי אדם אחר, שעמד לא רחוק מהם, והוא שהצית אבוקה.

            התרשמותי מעדות הנאשם, לא היתה ברורה וחד משמעית, לכאן או לכאן. הוא נראה כחושש אך הדבר טבעי בנסיבות מתן עדות למי שאינו מורגל בכך. מכל מקום, התרשמותי מאופיו הוא שאין הוא מאלה שיבריח או יצית אבוקה במגרש כדורגל.

            בנוסף לכך, הרי העדר משקל לעדות עד התביעה, לגבי מהימנות הזיהוי, אינה עשויה להתחזק רק ממתן הערכה שלילית למהימנות הנאשם בעדותו. התמיכה הראייתית חייבת להיות קשורה בשאלה שבמחלוקת - משקל עדות הזיהוי.

5.         העד מתן אף זיהה את הנאשם היושב מולו על ספסל הנאשמים כמי שנראה על ידו מצית את האבוקה. כמובן שמשקל זיהוי שכזה הינו אפס. אלמלא ישב הנאשם על ספסל הנאשמים, לא היה העד מתן מסוגל לזהותו. אף לא נעשה כל ניסיון על ידי ב"כ המאשימה לנסות ולבצע זיהוי ממשי של הנאשם ע"י העד, באולם המשפטים, כשהנאשם אינו יושב לבדו על הספסל מול העד. ממילא "הזיהוי" כביכול, עשוי להיות זיהויו של הנאשם כמי שנעצר, נכבל באזיקים והובל על ידי העד לחדר המעצר שבאצטדיון.

6.         המחדל בחקירת המשטרה ובהעמדת הנאשם לדין הינה בהעדר כל ניסיון חקירתי להשגת ראיה חפצית או מדעית, העשויה לקשור את הנאשם לעבירה המיוחסת לו. לא נעשה כל מאמץ לבדיקת שרידי חומרי נפץ או בעירה על ידו או בגדי הנאשם. השוטרים אף לא חיפשו את שרידי האבוקה על מנת לחפש טביעות אצבע. נראה היה לחוקרים כי ניתן להסתפק בדו"ח הפעולה שרשם העד מתן. כך אף נראו הדברים לתובע שהכין את כתב האישום. בענין זה נפלה טעות בידיו. לאחר שהנאשם מכחיש באימרתו את המיוחס לו, הרי הסתפקות בעדות השוטר מתן, בנסיבות המקרה, כבסיס להגשת כתב אישום כנגד אזרח, אינה ראויה.

7.         והערה נוספת. אמנם, האישום הינו בעבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי, ולא בהחזקת נשק או חומרי נפץ, אך בעובדות כתב האישום דובר "באבוקה". לא נעשה כל ניסיון להוכיח במה מדובר והקשר בין ההצתה, לכאורה, ובין תוצאות ההצתה, כגורם או מביא ל"התנהגות פרועה".

8.         אשר על כן, כאמור, הנני מזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. כזכור, הידיעה על הזיכוי נמסרה לנאשם בנוכחותו.

העתק הכרעת הדין ישלח לב"כ הצדדים.

ניתן היום ח' בטבת, תשס"ט ( 4 בינואר 2009) בהעדר הצדדים.