זיכוי מעבירה של החזקת סכין בשל חיפוש בלתי חוקי ואכיפה בררנית

1. זו, מדובר בעבירה התנהגותית, שאינה דורשת תוצאה. היסוד העובדתי שבעבירה דורש מעשה – "החזקה", וכן שתי נסיבות – (1) "סכין" (או "אגרופן") ו-(2) "מחוץ לתחום ביתו או חציריו". היסוד הנפשי שבעבירה דורש מחשבה פלילית רגילה, כמשמעותה בהוראות סעיף 20(א) לחוק העונשין, דהיינו: מודעות של הנאשם לטיב המעשה ולקיום הנסיבות, כהגדרתם לעיל, ללא כל דרישה נוספת (ר' גם י' קדמי, על הדין בפלילים, חלק רביעי (מהדורה מעודכנת, תשס"ו-2006), בעמ' 2106). כפי שעולה מהראיות שהוגשו לפניי, כתיאורן לעיל, הנאשם עוכב בכניסה לתחנת הרכבת כשהוא מחזיק את הסכין בתיקו. מכאן, שעל פני הדברים הוכחה לכאורה התקיימותם של יסודות העבירה דנא, הן העובדתי והן הנפשי, כדבעי.
2. הוראות סעיף 186(א) לחוק העונשין, שצוטטו כאמור לעיל, מוסיפות ומגדירות טענת הגנה לנאשם, דהיינו: טענה שלפיה החזקת הסכין על ידי הנאשם, שבגינה הוא מואשם, היתה "למטרה כשרה". נטל ההוכחה בטענת-הגנה זו מוטל על הנאשם, ועליו להוכיחה במידה של עמידה במאזן ההסתברויות (ר' רע"פ 7484/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד סג (3) 305 (2009)). דא עקא שהנאשם בחר שלא להעיד במשפט וממילא ברור כי הוא לא הוכיח, כלל ועיקר, שהחזיק בסכין למטרה כשרה; וזאת אף מבלי להתייחס להוראות סעיף 162(א) לחסד"פ, הקובעות שהימנעות נאשם מלהעיד עשויה לשמש חיזוק או סיוע לראיות התביעה.
3. ב"כ הנאשם טען, כאמור, טענת שכחה, וזאת על יסוד אמרת הנאשם במסגרת חקירתו במשטרה שלפיה הוא החזיק בסכין, במקום ובמועד הנקובים בכתב האישום, משום ששכח אותה בתיקו (ר' בפסקה 7 דלעיל). אכן, טענת שכחה הוכרה בפסיקה כטענת הגנה אפשרית ולגיטימית בעבירה של החזקת סכין, משום שאם היא מתקבלת יש בה כדי לשלול את התקיימות היסוד הנפשי הנדרש בעבירה, אשר כאמור לעיל דורש מודעות להחזקה ולנסיבותיה (ר' עפ"ג (מחוזי מרכז) 29225-02-11 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (2011), בפסקאות 10-7 לפסק דינו של כב' השופט צ' דותן). ואולם, נוכח הימנעות הנאשם מלהעיד לפניי, אמרת-החוץ שלו עשויה לשמש אך לחובתו ועל כן אין ליתן כל משקל לטענתו האמורה. בנסיבות אלה לא נמצא, אם כן, בסיס ראייתי הולם לטענת ב"כ הנאשם – שלפיה מדובר במקרה דנא בשכחה השוללת את התקיימות היסוד הנפשי שבעבירה – ויש לדחותה.

(2)        טענת ההגנה בדבר חיפוש בלתי חוקי:

26. לעניין החיפוש שבמהלכו נתפסה הסכין, טענת ההגנה היא שהחיפוש אותו ערך המאבטח היה בלתי חוקי, ולמצער שלא הוכח כי החיפוש נערך באופן חוקי; וזאת נוכח העדר נתונים כלשהם אודות המאבטח, הכשרתו לתפקידו והסמכתו לבצע את החיפוש אותו הוא ביצע במקרה דנא. ואכן, כעולה מתיאור הראיות דלעיל, ברי כי לא הובאו לפניי ראיות כלשהן אודות המאבטח שביצע את החיפוש דנא, למעט העובדה ששמו הפרטי הינו, ככל הנראה, "נתן". ממילא ברור כי לא הוכחו לפניי פרטים כלשהם אודות הכשרתו של המאבטח המדובר לתפקידו, אודות פרטי הסמכתו לתפקידו על ידי השר לביטחון פנים, או אודות אופן העסקתו (כעובד הרכבת, כעובד חברת אבטחה או כעובד קבלן כוח אדם).
27. כמסתבר, מצב דברים ראייתי זה אינו בבחינת יוצא דופן וגם במקרים אחרים, בהם הועמדו נאשמים לדין בגין סכינים אשר נתפסו בחזקתם בחיפושים על ידי מאבטחים במקומות ציבוריים, לא צוינו פרטי המאבטחים בפני בתי המשפט ולא הובאו ראיות כלשהן בעניין הכשרתם והסמכתם לתפקידם (ר' בעניין מאייר ובעניין שושן. בעניין מאייר נתפסה סכין בחזקת הנאשם בכניסה לרחבת הכותל המערבי ובעניין שושן נתפסה סכין בחזקת הנאשם בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב). טענת המאשימה היא, גם לפניי, כי נוכח החזקה בדבר תקינות מעשה הרשות אין מקום להרהר אחר עצם חוקיות תפיסת הסכין על ידי מאבטחים, הפועלים מכוח דין מפורש, הוא חוק הסמכויות (ר' בסיכומי ב"כ המאשימה בפרוטוקול, עמ' 15 שורה 16 ואילך).
28. ואולם, בפרט נוכח המגבלות המשמעותיות שהוטלו על הסמכת מאבטחים – למשל, הגבלת ההסמכה למקום מסוים ולתקופה של שנה בלבד, כאמור בהוראות סעיף 7(ג) לחוק – לא הסתפקו בתי משפט השלום בטיעון הנ"ל בדבר חזקת תקינות מעשה הרשות, ובהיעדר ראיות אודות זהות המאבטח שביצע את החיפוש ופרטי הסמכתו קבעו כי לא הוכח לפניהם שאמנם דובר בחיפושים שנערכו כדין (ר' בעיקר בעניין מאייר הנ"ל). קביעה זו מקובלת גם עליי. בנוסף, בענייננו, בהיעדר ראיות כלשהן אודות המאבטח, לא ניתן להחיל על מעשיו את החזקה בדבר תקינות מעשה הרשות, שהרי, בהיעדר ראיות כאמור, אין לשלול את האפשרות שמדובר במאבטח שאינו עובד ציבור, המועסק על ידי חברה פרטית, ובמצב דברים כזה ברי כי לא ניתן להתייחס אל פעולותיו כאל "מעשה רשות".
29. לא הוכחה לפניי, אפוא, טענת המאשימה כי החיפוש על הנאשם ובכליו נערך על ידי מאבטח מוסמך כדין ובהתאם להוראות חוק הסמכויות, ומכאן שלא הוכחה לפניי חוקיות החיפוש, על כל המשתמע מכך בהתאם להלכה שנפסקה ברע"פ 10141/09 בן חיים נ' מדינת ישראל (2012) (להלן – עניין בן חיים). ראוי לציין, כי מבחינה עובדתית עניין בן חיים היה מקרה דומה למדי למקרה דנא, הגם ששם דובר בחיפוש שנערך על ידי שוטרים. אף בעניין בן חיים דובר בעבירה של החזקת סכין והנאשם (המבקש דשם) הודה בעצם ההחזקה בהודעתו במשטרה, ואף בתשובתו לאישום, וגם שם בחר המבקש שלא להעיד בבית המשפט. יחד עם זאת, משקבע בית המשפט העליון כי בעניינו של בן חיים נפלו פגמים בחוקיות החיפוש, הוא פסל את הראייה שנתפסה בחיפוש (הסכין) והמשיך וקבע כי דין המבקש דשם לזיכוי (ר' בעיקר בפסקאות 3, 4 ו-34 לפסק דינה של כב' הנשיאה ד' ביניש). דין זה חל, אם כן, גם על הנאשם דכאן.

(3)        טענת ההגנה בדבר אכיפה בררנית:

30. ההגנה הוסיפה וטענה כאמור כי דינו של הנאשם לזיכוי גם מטעמי אכיפה בררנית, נוכח העובדה שהקצינה שוחררה לאלתר והסכין שנתפסה ברשותה הוחזרה לה, והכל ללא חקירה, ואילו הנאשם עוכב, נלקח לתחנת משטרה, נחקר בשעות לא סבירות ולבסוף גם הוגש נגדו כתב אישום.
31. ב"כ המאשימה ביקשה לדחות טענה זו. לשיטתה, השוטר שובל ערך בירור מקדים, ראוי ובמקומו, הן עם הקצינה והן עם הנאשם. הקצינה מסרה לשוטר שובל, כזכור, כי את הסכין שנתפסה ברשותה היא קיבלה מחיילים אמריקאים והיא משמשת אותה, בעניינים סודיים, על ספינות חיל הים. הסבר זה הניח את דעתו של השוטר כי החזקת הסכין על ידי הקצינה נעשתה למטרה כשרה, ועל כן הוא שחרר אותה לדרכה. להבדיל, הנאשם – שעל פי דבריו לשוטר שובל כבר מדובר במקרה שני בו הוא נתפס עם סכין – לא למד מכך שבעבר לא פעלו נגדו (אין מחלוקת שלנאשם אין הרשעות קודמות), חזר על מעשיו ואף לא נתן הסבר המניח את הדעת להחזקת הסכין. מכאן, כך לשיטת ב"כ המאשימה, האבחנה הברורה הקיימת בין שני המקרים.
32. אין ספק כי עניינה של קצינה, קל וחומר חובלת, המשרתת את הכלל במשימות סודיות על ספינות חיל הים, הוא עניין הראוי לאהדה. יחד עם זאת, בין האהדה המוצדקת והמתבקשת לתפקיד שהקצינה ממלאת, לטובת ביטחון המדינה, לבין מחילה כה מהירה על חשד לביצועה של עבירה חמורה – רב המרחק. אם הסכין נדרשה לקצינה לצורך ביצוע משימות סודיות על ספינות חיל הים, מן הראוי היה שהסכין תוחזק בספינה ולא ברכבת הומה אדם. יתר על כן, כהערתו החריפה של הסניגור, אם הסכין נדרשת לצורך ביצוען של משימות סודיות על ספינות, הדעת נותנת שחיל הים ינפק סכינים כאמור לקציניו ולקצינותיו בעצמו ולא יסתמך על תשורות מזדמנות מאת חיילים אמריקאים.
33. הנה כי כן, לא ניתן לומר שההסבר שסיפקה הקצינה לשוטר שובל אודות מטרת החזקת הסכין שברשותה – בוודאי לפני חקירתה ובדיקת גרסתה – הינו הסבר שיש בו כדי להניח את הדעת יותר מההסבר שסיפק הנאשם לשוטר שובל, באותו המעמד, שלפיו הוא שכח את הסכין שברשותו בתיקו. מכאן, שלא היה קיים, בשלב הראשוני הנ"ל של החקירה, בסיס הולם לעריכת אבחנה עניינית בין הקצינה לבין הנאשם.
34. ברור, אפוא, כי האבחנה שנעשתה על ידי השוטר שובל בין הקצינה לבין הנאשם, בשלב בו נעשתה, לא נעשתה בהתאם למהות המעשה אלא על פי מיהות העושה. דא עקא שאבחנה כאמור היא אבחנה פסולה – גם כאשר מדובר בעניינה של קצינה הראויה לאהדה – העולה כדי אכיפה בררנית. הוסף לכך את הקשיים הנובעים משיקול הדעת הנרחב שניתן בפועל למאבטחים, אשר פורטו בפרק ג' דלעיל, כאשר כזכור המאבטח נתן עצמו סיפר שהוא מזמן שוטרים אך "בהתאם לנסיבות" (ר' בפסקה 11 דלעיל), והמסקנה המתבקשת היא כי דינו של הנאשם הוא לזיכוי גם מהטעם של אכיפה בררנית.

ה.         סוף דבר:

35. אשר על כן ולאור כל המקובץ לעיל החלטתי, כאמור ברישא להכרעת הדין, לזכות את הנאשם מהעבירה של החזקת סכין בה הוא הואשם בכתב האישום המתוקן.