זיכוי בעבירה של פגיעה בפרטיות

החלטתי לזכות את הנאשם מהאשמה.

כתב האישום ותשובת הנאשם

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו שתי עבירות של פגיעה בפרטיות, עבירה לפי סעיפים 2(1) ו-5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק"). לפי המסופר בכתב האישום, ביום 11.07.06 בשעות הערב בלש הנאשם אחרי המתלונננת, גרושתו הגב' נאדיה חרחש (להלן: "המתלוננת"). הנאשם הגיע לבית המתלוננת, הסתובב סביבו והתקשר אליה מספר פעמים. בהמשך, התקרב הנאשם אל רכבה של המתלוננת והניח את ידו על מכסה המנוע על מנת לברר אם המנוע עדיין חם. בהמשך אותו הערב, בשעה 23:00, בעת שהמתלוננת הייתה בתחנת המשטרה בכדי להגיש תלונה על מעשי הנאשם הקודמים, הנאשם התקשר אליה ושאל אותה למקום הימצאה. משסרבה המתלוננת להשיב, אמר לה הנאשם: "לאיזה מקום בלילה את הלכת לעשות חיים והשארת את הילדים לבד". לאחר מספר דקות, הגיע הנאשם לביתה של המתלוננת וצלצל בפעמון.

הנאשם כפר במיוחס לו. הוא הודה כי הגיע לביתה של המתלוננת אך טען כי עשה זאת משום שארבעת ילדיהם המשותפים לו ולמתלוננת גרים עמה, והוא חשש כי הם הוזנחו על ידי המתלוננת שעזבם בבית בגפם. משאיש בבית המתלוננת לא ענה לו, הוא התקשר למתלוננת שהייתה אותה עת במשטרה. ברם, הציטוט מאותה שיחה כפי שמתואר בכתב האישום מתאר את שנאמר באופן חלקי ומסולף. כל פעולותיו נעשו אפוא, מתוך דאגה לשלום ילדיו, בכלל זה בדיקת חום המנוע של רכב המתלוננת, ובנסיבות אלו עומדות לו הרבה מן ההגנות הקבועות בסעיף 18 לחוק.

פרשת התביעה

להוכחת אשמת הנאשם הצטיידה המאשימה עם עדויותיהם של המתלוננת ושל רס"ר פלאחר גואנמה שגבה את הודעת הנאשם. כן הוגש חלק מהודעתה של המתלוננת בה מתועדת הערת החוקר ששמע את השיחה שהתנהלה בין הנאשם ובין המתלוננת שעה שהיא הייתה בתחנת המשטרה (ת/2).

בעדותה סיפרה המתלוננת כי הייתה נשואה לנאשם 13 שנה במהלכן נולדו להם ארבעה ילדים שהם כיום בני 15, 11, 8 ו-5 והם מתגוררים יחד עמה. הם התגרשו לפני למעלה משלוש שנים, בחודש פברואר 2005. היא סיפרה כי ביום האירוע הנאשם קרא לה בלי הפסקה והתקשר אליה פעמים רבות אך היא לא ענתה לו. את הסיבה לכך היא תלתה בכך שהנאשם הגיע לביתה ולא ראה את רכבה בחניון הבניין. היא עצמה הייתה באותו זמן בפגישה במקום הסמוך לבית ובשלב מסויים ילדיה, שהיו באותה עת תחת השגחתה של אחותה, התקשרו אליה וסיפרו לה כי הנאשם נמצא באיזור הבית. היא עזבה את הפגישה ושבה לביתה, שם ראתה את הילדים ואת אחותה מפוחדים ובוכיים, כשכל אחד מהם עומד ליד חלון אחר מחלונות הבית. הילדים סיפרו לה כי שמעו דפיקות על דלת הבית. החשמל בבית היה מנותק וארון החשמל היה פתוח. היא התבוננה מבעד לחלון הדירה וראתה את הנאשם יוצא מרכבו, מסתובב סביב הבית, הולך לעבר הרכב שלה ומתנהג בצורה מוזרה. הנאשם חזר לרכבו שהיה במרחק של כעשרה מטרים מרכבה, הביא חפץ כלשהו והניחו מתחת לגלגל רכבה. בסך הכול ראתה את הנאשם מסתובב סביב רכבה במשך כ-15 דקות מאז שבה לביתה. בשלב זה היא הלכה למשטרה להגיש תלונה, וכששהתה שם בנוכחות חוקר המשטרה, הנאשם התקשר אליה פעם נוספת ושאל אותה למקום הימצאה וביקש לדבר עם בנם הגדול. הוא שאל אותה אם הילדים נמצאים בבית ללא השגחה והיא השיבה בשלילה, וספרה כי אחותה שומרת עליהם. הוא אמר לה בתגובה כי היא "יצאה לזנות" וציינה כי כך הייתה השפה המדוברת ביניהם. היא התקשרה לאחותה וזו סיפרה לה שהנאשם נמצא מחוץ לדלת הבית ומקיש עליה. בעדותה עוד היא נדרשה להסדרי הראייה של הילדים וסיפרה כי הנאשם היה פוגש את הילדים כדי לקחת אותם אליו לביתו בסופי שבוע, כשבדרך כלל היא הייתה שולחת את הילדים לביתו. לדבריה, הנאשם לא מילא אחר מה שסוכם ביניהם, הוא היה רואה את הילדים פעם בשבועיים-שלושה בלבד ואף פעם לא ניתן היה לדעת מתי הוא מתעתד להגיע. היא עצמה לא דיברה איתו עקב צו הרחקה שניתן נגדו ותיאום הפגישות נעשה עם הילדים, בדרך כלל באמצעות הבן הגדול.

בחקירתה הנגדית היא הכחישה את טענת הנאשם כי ביום האירוע כל חפצו היה  לדעת היכן נמצאים הילדים והתעקשה כי הוא פעל מתוך קנאה כלפיה ולא מתוך דאגה לילדים. כשנשאלה מדוע בשיחת הטלפון שניהלה בהיותה בתחנת המשטרה, לא אמרה לנאשם את האמת שהיא אינה בבית, השיבה כי פעלה לפי הוראות החוקר שאמר לה מה לומר וביקש ממנה למשוך את השיחה.

עוד עלה בחקירתה הנגדית כי תקופה קצרה של כשלושה חודשים לאחר האירוע הילדים הועברו למשמורתו של הנאשם למשך כשנה וחצי. היא אישרה גם שהנאשם האשים אותה שוב ושוב כי היא לא נוהגת כלפי ילדיה כפי שמצופה מאמא, טען כי היא נוטשת את ילדיו לבד בבית ויוצאת לעיסוקיה והוא הביע רצון לקבל את המשמורת על הילדים. כן אישרה כי כיום היא והנאשם נמצאים בהליכי גישור וכי הילדים הולכים אל הנאשם פעם בשבוע ונשארים ללון בביתו ללא כל בעיות. בחקירתה החוזרת נדרשה שוב לשאלת העברת המשמורת לנאשם למשך כחצי שנה והיא השיבה, כי הדבר נבע מהלחצים שהפעיל הנאשם, בין היתר, על הוריה בטוענו שהיא זונה וכי יש בידו תמונות המאששות זאת. הוריה, שביקשו לשמור על כבודה אילצו אותה להעביר את הילדים למשמורת הנאשם ובסוף היא נכנעה להם.

לבסוף יצויין כי בהערת החוקר באשר לשיחה שהתקיימה בין הנאשם לבין המתלוננת בתחנת המשטרה, נכתב כי בתחילת השיחה הנאשם ביקש לשוחח עם בנו. המתלוננת מסרה לו כי הוא ישן ואילו היא יצאה מהבית. הנאשם הביע תרעומת כלפי המתלוננת שהיא יצאה מהבית בשעות הלילה "לעשות חיים" ומשאירה את הילדים לבד ואז ניתק את השיחה.

פרשת ההגנה

בהודעתו במשטרה מיום 11.7.06 (ת/1), הנאשם הודה כי הגיע לבית המתלוננת מפני שלא היא ולא בנם הגדול ענו לטלפונים שלהם. כן הודה כי עמד ליד מכוניתה של המתלוננת וגם הגיע לדלת הבית ודפק עליה. 

בעדותו בבית המשפט הוא חזר על עמדתו שכל מעשיו נבעו מדאגה לילדיו מפני שלטענתו המתלוננת הזניחה את הילדים. דאגה מיוחדת הייתה לו לבתו בת ה-13 שהתחילה באותם ימים לעשן ולבנו הגדול שהיה אז כבן 9 הלוקה בדיסלקציה. הוא מסר שיום לפני הדיון שהתקיים בינו לבין המתלוננת בבית המשפט לענייני משפחה (לאחר קרות האירוע המתואר בכתב האישום), היא הופיעה מלווה באביה באופן פתאומי בבית הוריו "וזרקו את הילדים" בפתח הבית. באשר ליום האירוע עצמו הוא אישר כי התקשר ארבע-חמש פעמים למתלוננת מפני שלא הייתה תשובה בטלפון של הבן והוא התמלא דאגה לשלום הילדים. או אז, הוא פנה אל עבר בית המתלוננת כדי לברר מה שלום הילדים ולא ראה את רכב המתלוננת בחניית הבית. הוא הודה כי בשלב מאוחר יותר כשהמתלוננת הגיעה, הוא שם את ידו על מכסה המנוע של רכבה כדי לעמוד על אורך הזמן שהותירה המתלוננת את הילדים לבדם. באותו ערב הוא לא ידע אם אחותה בת ה-16 של המתלוננת שומרת על הילדים, וציין כי גם כך השמירה של האחות לא הייתה לרוחו מפני שהיא הייתה מגיעה לשמרטפות מלווה עם חבר שלה בן ה-18, והייתה לאחות השפעה רעה על הילדה שלו בת ה-13. בחקירתו הנגדית הוא אישר כי בית המשפט לענייני משפחה אכן קבע כי משמורת הילדים תעבור אליו רק באופן זמני וכי ניתנה למתלוננת האפשרות ליטול את הילדים בחזרה לאחר תקופה של שבועיים, אך בפועל הילדים נשארו אצלו למשך שנה וחצי. כן ציין כי המשטרה לא פנתה אליו כדי להיחקר, אלא היה זה הוא שניגש למשטרה עוד באותו הערב כדי להתלונן נגד המתלוננת שמזניחה את הילדים.

טענות הצדדים

ב"כ המאשימה ביקש שבית המשפט יסיק שכוונת הנאשם הייתה רק להטריד את המתלוננת וכי טענתו כאילו היא הזניחה את הילדים היוותה אך אמתלה, מפני שידע היטב כי הילדים היו יחד עם אחותה של המתלוננת בת ה-17. מה גם שהילדה הגדולה הייתה אז כבת 14 והיא עצמה יכלה לשמור על הילדים. משכך, הסתובבותו של הנאשם ליד בית המתלוננת ורכבה, וההתקשרויות הטלפוניות הרבות אליה, היוו בילוש אחר אדם באופן המטריד אותו. בכל מקרה, אף אם הנאשם ביקש למצוא דופי בהתנהגות המתלוננת כדי לזכות ביתרון בהליכי המשפט שהתנהלו ביניהם, אין זה מצדיק התחקות אחריה והטרדתה. בסיכומיו הוא לא טען דבר וחצי דבר אודות הגדרת העבירה בסעיף 2 לחוק, היקפה של העבירה לפי סעיף 6 לחוק, ההגנות לה לפי סעיף 18(2) לחוק, ונטל ההוכחה המוטל על הנאשם המבקש לחסות בצילה של ההגנות לפי סעיף 20 לחוק. הוא הותיר מלאכה זו לפתחו של בית המשפט. 

מנגד, טענתו הראשונה של ב"כ הנאשם הייתה כי אף אם הנאשם פגע במתלוננת הרי שהפגיעה לא הייתה ממשית, ומשכך אין למאשימה "זכות תביעה פלילית" כנגד הנאשם לפי סעיף 6 לחוק. טענתו השנייה הייתה כי הנאשם חוסה בהגנה הקבועה בסעיף 18(2)(ב) ו-(ג) לחוק, שכן הייתה על הנאשם חובה חוקית ומוסרית לשמור על שלום ילדיו וכן עניין כשר שביקש להגן עליו. אם הוא פגע במתלוננת, פגיעה זו לא חרגה מתחום הסביר בנסיבות העניין. הוא הצביע על כך כי כשהגיע הנאשם לבית המתלוננת, רכבה של המתלוננת לא היה בחנייה. הוא דפק בדלת ואיש לא ענה לו ואיש גם לא ענה לטלפונים שלו. הנאשם סבר באותו שלב אפוא, שהמתלוננת לקחה את הילדים איתה. ברם, כשהגיעה המתלוננת לבית ללא הילדים, דבר זה העצים את חרדתו לשלום הילדים. במסגרת זו בדק את החום הבוקע ממכסה המנוע כדי להתחקות אחר המרחק שנסעה המתלוננת, עד שלבסוף פנה למשטרה כדי להתלונן עליה על הזנחת הילדים. לטענתו, גם השיחה שהתנהלה בינו לבין המתלוננת בהיותה במשטרה, מאששת את אמיתות כוונותיו של הנאשם, שכן באותה שעה לא ידע הנאשם כי איש מאזין לשיחה, ובכל זאת משאלתו הראשונה כלפי המתלוננת הייתה לשוחח עם הבן ולאחר מכן אף בא אליה בטרוניה שהיא מזניחה את הילדים.

הדיון לגופו       

הערך המוגן על ידי ה חוק הוא צנעת הפרט וזכותו לכבוד ולחרות (ע"א 8483/02 אלוניאל נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314). "עניינה של זכות הפרטיות הוא באינטרס האישי של האדם בפיתוח האוטונומיה שלו, במנוחת נפשו, בזכותו להיות עם עצמו ובזכותו לכבוד ולחירות" (שם עמ' 347). "היא מהחשובות שבזכויות האדם בישראל" (ע"פ 1302/92 מדינת ישראל נ' נחמיאס, פ"ד מט(3) 309, 353). "היא אחת החירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי" (ע"פ 2963/98 גלעם נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים; ד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין, פ"ד מב(3) 837; בג"צ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה, פורסם במאגרים).

עם זאת, כדי להרשיע בעבירה על סעיף 2 לחוק, יש לבצע בדיקה תלת שלבית. השלב הראשון הוא בדיקה אם המעשה המיוחס לנאשם מהווה פגיעה בפרטיות כהגדרתו בסעיף. השלב השני הוא בדיקה אם אותה פגיעה היא משמעותית לפי סעיף 6 לחוק. והשלב השלישי הוא בדיקה אם לנאשם קיימת הגנה לפי סעיף 18 לחוק.

באשר לסיווג המעשה כפגיעה בפרטיות. סעיף 2(1) לחוק קובע כי פגיעה בפרטיות היא "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת". המונחים "בילוש" ו"התחקות" מונחים די ברורים והם נושאים בקרבם פעילות שאופיה חקירתי. השאלה מהי משמעותו של המונח "הטרדה אחרת". נפסק כי יש לראות את ביטוי זה על רקע הרישא של הסעיף, העוסק בהתחקות או בבילוש העלולים להטריד. המונח "הטרדה אחרת" בא להכיל בתוך ההגדרה, מעשים שהינם בבחינת פגיעה בפרטיות שאינם נכללים במונחים "בילוש" או "התחקות". לולי הוספת המונח "הטרדה אחרת" היה ניתן להעלות על הדעת כי רק מעשים שיש להם אופי נסתר חקירתי נכללים בהגדרה של פגיעה בפרטיות, שכן בילוש והתחקות נעשים בדרך כלל תוך כדי פעילות הסמויה מן העין. לכן התווסף מונח רחב יותר הבא לכלול גם פעילות הפוגעת בפרטיות שהיא נעשית בריש גלי. וכך הגדיר בית המשפט את המונח "ההטרדה האחרת" (ד"נ 9/83 בעניין בית הדין הצבאי לערעורים, שם עמ' 851):

"דומה כי זו יכולה לכלול, למשל, מעשה מקובל למדי של צעידה גלויה וצמודה ואף הפגנתית אחר אדם אחר, בכל מהלכיו, שאיננה בגדר מעקב סתר אלא עיקוב גלוי. דומה לכך המשמרת הצמודה הניצבת ליד ביתו של אדם או סובבת על פתחו. מעשה כמתואר עלול להדיר אדם משלוותו, מהרגשת הבטחון האישי שלו ומתחושתו כי הוא יכול לנהל חייו לעצמו, מבלי שענייניו הפרטיים הופכים לתצוגה לאחרים, ובכך ההטרדה שבמעשה והפגיעה בפרטיות העולה ממנה. כמובן, אין כאן כל נסיון למצות את תיאור משמעותו של הביטוי, כי אם אך רצון להדגימו."

(וראה ת"א (ראשון-לציון) 2427/06 עו"ד אשד אבנר נ' עו"ד ליבונטין עמיר, פורסם במאגרים). במקרה זה נוכח הודאתו של הנאשם שהוא עשה את אשר מתואר ומיוחס לו בכתב האישום, ניתן אכן לומר כי הוא בלש או התחקה אחר המתלוננת. למרות שלפי המתואר, כל אשר עשה הנאשם היה שהגיע לבית המתלוננת, הסתובב סביבו והתקשר אליה מספר פעמים, ואין לראות בפעולות מעין אלו כשלעצמן כבילוש או התחקות. הרי שצירופם של מעשים אלו עם שימת היד על מכסה המנוע של רכבה של המתלוננת, עשוים להיחשב כפעולת בילוש והתחקות.

עם זאת כאמור, יש לבדוק אם פגיעה זו הייתה ממשית. נקבע כי קיימת הקבלה בין ההגנה הקבועה בסעיף 6 לחוק לבין הגנת "זוטי דברים" שבסעיף 34יז לחוק העונשין, התשל"ז-1977, הקובע כי: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך" (רע"פ 7410/06 בן חיים נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים).