וסרשטיין נ' חזיזה

פסק דין

התובע הנו בעלים של משרד תיווך "צג נכסים".

הנתבע הגיע למשרדו של התובע במטרה לאתר עבורו דירה לשכירות (להלן: "המושכר"), וביום 29.3.07 נערך הסכם להזמנת שירותי תיווך בין מתווכת ממשרד התובע, הגב' יעל גואז, לבין הנתבע (להלן: "ההסכם").

אין חולק כי מאז שנת 2007 מתגורר הנתבע במושכר.

התובע טוען כי לאחר חתימת ההסכם הגיע הנתבע למשרדו במטרה לשלם את שכר הטרחה. במעמד זה, טען הנתבע כי הוא אינו מתכוון להישאר בשכירות בדירה בכל השנה ועל כן דרש לשלם מחיר המופחת מהמחיר המוסכם. התובע טוען כי הוסבר לנתבע כי אין ביכולתו לעקוב אחר משך שהות הנתבע במושכר ואז הצהיר הנתבע כי במידה ויאריך את תקופת השכירות הוא ישלם את ההפרש מאחר שממילא התחייבותו בהזמנת שירותי התיווך היא לשלם לתובע סך של חודש שכירות בתוספת מע"מ לכל שנה שהנתבע ישכור את המושכר.

התובע טוען כי סמך על התחייבותו של הנתבע בכתב ובעל פה, לפיה במידה ויאריך את הסכם השכירות ישלם לתובע את שכר טרחתו בהתאם, אלא בדיעבד, התברר לתובע כי הנתבע ממשיך את תקופת השכירות ומשכך, לטענת התובע, הנתבע נותר חייב לו דמי תיווך בשיעור של שלושה חודשי שכירות והשלמה של התקופה הנוספת בשנה הראשונה, בתוספת מע"מ ובסה"כ 6,406 ₪.

מנגד טוען הנתבע כי הוא חתם על הסכם שכירות לשנה אחת בקשר למוסכם, ושילם דמי תיווך בשיעור דמי השכירות לחודש אחד. לטענתו, הוא לא התחמק מהתחייבותו ועמד בה במלואה.

דיון:

סעיף 1 להסכם קובע כדלקמן: "היה ותיהיו גורם יעיל בביצוע העיסקה בנכס, אנו מתחייבים לשלם לכם מיידית שכר טירחה בסך 2% ממחיר הנכס, במקרה של קנייתו, או סך השווה לחודש שכירות עבור כל שנת שכירות, במקרה של שכירתו. לסכומים הנ"ל יש להוסיף מע"מ ".

השאלה העומדת להכרעה הינה, אפוא, שאלת פרשנותו של סעיף 1 להסכם. סעיף זה אינו ברור דיו. האם הכוונה לכך, שבמקרה של חתימת חוזה שכירות אחד לתקופה העולה על שנה, אזי ישולמו דמי תיווך בסך השווה לחודש שכירות עבור כל שנה? או שמא הכוונה לכך, כי גם במקרה בו נחתם חוזה שכירות אחד לשנה אחת, ובתום אותה שנה שבו הצדדים וחתמו על חוזה שכירות חדש לעוד שנה וכך הלאה, אזי המתווך זכאי לדמי תיווך עבור כל שנת שכירות?

בנידון דידן, כתב ההתחייבות נוסח ע"י התובע ומכאן, במקרה של אי בהירות בלשון הסעיף, אזי יש לפרש את ההסכם כנגד מנסחו. לצד כלל זה, יש להתחשב עוד בעובדה, כי המדובר בחוזה תיווך, ועל כן, את הדרישה לתשלום דמי תיווך, יש לקרוא על רקע תכליתו של חוק המתווכים שהינו חוק צרכני, אשר מטרתו להגן על הלקוח, שהוא הצד החלש בעסקה.

מעדותו של הנתבע, וכבר ייאמר, כי מהימנה עליי עדותו של התובע במלואה, עולה כי בשלב בו ראה הנתבע את הדירה לראשונה, לא ידע שמא ימשיך להתגורר במושכר במשך שנה שלמה או פחות, ועל כן, לא היגיוני שיתווכח בכלל עם התובע על שנות שכירות העולות על שנה. ניתן למצוא תימוכין לעדותו של הנתבע, אף בעדותיותיהם של עדי התביעה שאישרו כי הנתבע לא היה בטוח אם יישאר בדירה שנה או פחות. יחד עם זאת, הנתבע כיבד את חובתו על פי ההסכם ועל פי הסברי הגב' גואז, בדבר תשלום דמי תיווך עבור שנת שכירות שלמה. בכך, הנתבע סבר לתומו, ובצדק, כי סיים את התחייבויותיו כלפי התובע. איש ממשרד התובע לא ציין בפני הנתבע כי מדובר בהתקשרות לטווח ארוך וכי עליו להודיע, כביכול, אם יישאר במושכר שנה נוספת כדי לשלם דמי תיווך נוספים. כעולה מעדותו של הנתבע, אילו היה מודע לדרישה זו לא היה חותם על טופס הזמנת השירות מלכתחילה.

הנני נותנת אימון מלא בעדותו של הנתבע, לפיה, כל מה שידע, כי עליו לשלם סכום חד פעמי עבור התיווך, בין אם יישאר שנה במושכר או פחות ממנה, וכי אילו היה יודע כי עליו לשלם סך השווה לחודש שכירות עבור כל שנת שכירות לא היה מתקשר בעסקה כזו עם התובע (עמ' 2 שורה 21-23): "הם אמרו לי שאני משלם חד פעמי עבור התיווך, מילה לא הוצאתי, אני לא התווכחתי, אני לא ידעתי שאני אעבור לסניף של הגרנד קניון ל – 3 -4 שנים." בהמשך העיד הנתבע כי ( שורה 26): "אני מצאתי את הדירה בשנת 2007, שילמתי לתובע את שכר הטרחה שמגיע להם".

עדותו של הנתבע נתמכת בעדותה של הגב' יעל גואז, מתווכת ממשרדו של התובע, אשר החתימה את הנתבע על ההסכם. אמנם, הגב' גואז טענה, כי הנתבע היה מודע לחובתו על פי סעיף 1 להסכם והתווכח איתה על התמורה והסביר לה כי הוא בספק אם יישאר שנת שכירות אחת, אך בסוף דבריה, העידה כי: "אני מבחינתי הסברתי לו שזה לא מעניין אותי, גם אם הוא יגור בדירה שבועיים, מבחינתי הוא חייב לשלם לי דמי תיווך עבור שנה". ( ראו עמ' 2 לפרוקטול, שורות 10-12). הסבר זה, אין בו כדי לסייע בידי התובע. הסבר זה מדבר בעד עצמו ואין בו כל הסבר עבור גבייה חוזרת לדמי התיווך במקרה של חידוש חוזה השכירות.

נוכח כל האמור לעיל, ונוכח אי הבהירות בנוסחו של סעיף 1 להסכם, דומה, כי אין מנוס מהקביעה, כי הכוונה בסעיף 1 להסכם, הייתה לכך, שבמקרה של חתימת חוזה שכירות, במעמד התיווך הראשוני, ולתקופה העולה על שנה, רק אז דמי התיווך שייגבו יהיו עבור כל שנת שכירות.

למותר לציין, כי התובע טען, כי גביית דמי תיווך עבור כל שנת שכירות הינו דבר נהוג ומקובל. אין בידי להסכים עם טענה זו. אין זה הנוהג בקרב המתווכים, ובד"כ דווקא נהוג לגבות דמי תיווך בשווי חודש שכירות עבור שנת השכירות הראשונה בלבד הגם שתקופת השכירות עולה על שנה. מכל מקום, לא הובאה ולו בדל ראיה אחת להוכחת הנוהג הנטען על ידי התובע, ומנגד, הנתבע הציג דוגמא להסכם תיווך (סומן נ/2) ממתווך אחר, ובאותו הסכם לא מופיע סעיף כדוגמת סעיף 1 להסכם נשוא דיוננו. התובע בעצמו צירף דוגמא נוספת להסכם תיווך (ת/3) ולפיו, ניתן לראות עוד דרך לחישוב דמי התיווך. מכאן, אין בידי להסכים עם טענת התובע באשר למה שנהוג ומקובל בקרב המתווכים.

לא זו אף זו: הסכם השכירות שנחתם בין הנתבע לבין בעלי הדירה היה לשנת שכירות אחת. דמי התיווך עבור אותה שנת שכירות, שולמו על ידי הנתבע. למותר לציין, כי טענת התובע כי הינו זכאי ליתרת דמי התיווך עבור השנה הראשונה, הינה טענה חסרת בסיס, שכן התובע הסכים לאותה הפחתה בעקבות ההפחתה שנדרשה בדמי השכירות. ובכן, בהנחה כי הנתבע ניהל מו"מ נוסף עם בעלי הדירה והגיע איתם להסכמה לפיה, הינו שוכר את הדירה לעוד שנה ולאחר מכן לעוד שנה וכן הלאה, אזי במה מתבטא תפקידו של המתווך במהלך אותן שנים מאוחרות? כיצד הוא מסביר כי היווה גורם יעיל בכריתת אותם חוזי שכירות מאוחרים יותר? מעצם העובדה כי הוא זה שתיווך לראשונה בין שני הצדדים לחוזה השכירות? ברי כי עובדה זו כשלעצמה, אין בה כדי להעיד על יעילות וחיוניות עבודתו של המתווך בכריתת החוזים המאוחרים יותר.

יתרה מזו, אם טענתו של התובע משקפת את ההסכמות שהיו בינו לבין הנתבע, אזי מדוע לא טרח התובע לברר עם בעלי הנכס/הדירה מה עלה בגורל השכירות? הרי, לטענת התובע, הדירה טופלה דרך משרדם מספר שנים ולבסוף נמכרה דרכם, (ויוזכר, במהלך כל השנים, מאז 2007, התובע נמצא באותה דירה משחידש חוזה השכירות מידי שנה) ומה מנע בעדו מלברר מה היה מאז השכרתה דרכו, לראשונה, לנתבע?! ברי כי התובע בעצמו לא ציפה לגבות דמי שכירות עבור כל שנת שכירות, במקרה כגון דא.

לאור כל המקובץ לעיל דין התביעה להידחות, וכך אני מורה.

התובע ישא בהוצאות הנתבע בסך של 500 ₪.