ונסובסקי ואח' נ' עיריית בני ברק ואח'

תביעה לשיפוי התובעת כפועל יוצא מגרירה וגריסת רכבה , לטענתה- שלא כדין, על ידי הנתבעת.

1.                    לטענת התובעת, בחודש פברואר 2009, היא החנתה את רכבה ברחוב בארי בבני ברק הואיל וארעה בו תקלה. במסגרת כתב התביעה מטעמה, טענה התובעת כי ביום 26/4/09 היא קיבלה מאת הנתבעת הודעה ולפיה, הינה נדרשת לפנות את הרכב ממקומו בתוך 14 ימים. לטענת התובעת, עת פנתה, לאחר מספר ימים ,לפנות את הרכב כאמור, היא גילתה כי הרכב אינו נמצא במקום. לטענת התובעת, במעמד זה פנתה אל מחלקת הפיקוח בנתבעת ונאמר לה כי לא ידוע להם דבר על הרכב. לטענת התובעת, משכך, היא פנתה ביום 29/10/09 למשטרת ישראל והודיעה על גניבת הרכב. לטענת התובעת, לאחר שמסרה הודעה כאמור, התחוור לה כי הרכב נגרר על ידי הנתבעת ומשכך, ביטלה את ההודעה בדבר הגניבה ומשביקשה לברר את שעלה בגורל רכבה, התברר לה כי לא זו בלבד שרכב נגרר כאמור אלא שרכבה אף נגרס ומשכך, אין היא יכולה לקבלו בחזרה. לטענת התובעת בנסיבות האמורות- הן הגרירה והן הגריסה של הרכב נעשו שלא כדין ומשכך, היא זכאית הן לפיצוי המורכב משווי הרכב ועוגמת הנפש אשר היתה מנת חלקה כפועל יוצא מהתנהלות הנתבעת.

2.                    לטענת הנתבעת, ראשית- הגרירה נעשתה כדין הואיל ואף לטענת התובעת הרכב חנה כאמור מחודש פברואר, ביום 26/4/09, נמסרה לתובעת הודעה והתראה בדבר כוונת הנתבעת לגרור את הרכב בתוך 14 ימים באם לא תפנה אותו והרכב נגרר רק ביום 23/6/09 לאחר שעל אף ההתראה כאמור לא פינתה התובעת את רכבה. לטענת הנתבעת היא אישרה את גרירת הרכב ואולם, לא אישרה את גריסתו ומשכך, ככל שאמנם הרכב נגרס הרי שהאחריות לשיפוי התובעת מוטלת על הצד השלישי - הוא הקבלן עימו התקשרה הנתבעת לביצוע עבודות הגרירה והגריסה. לאור האמור הגישה הנתבעת הודעת צד שלישי כנגד הקבלן אברהם כחלון שעמו התקשרה  בהסכם כאמור. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי ככל שאמנם נעשתה הגריסה שלא כדין, הרי שממילא לתובעת לא נגרם נזק כנטען על ידה הואיל והרכב נשוא התביעה הינו בגדר גרוטאה אשר שוויה אינו עולה על 1,500 ש"ח וכן, הואיל וממילא משווי הרכב יש לקזז את הוצאות האחסנה והגרירה אשר יש להשית על התובעת בנסיבות האומרות, באופן שיש בו בכדי לאיין את תביעתה.

3.                    הצד השלישי לא הגיש הגנה בתביעה וכן, לא התייצב לדיונים אשר התקיימו בתיק בפני ואשר על כן הנני קובעת כי  לו תתקבל תביעת התובעת, זכאית הנתבעת לפסק דין כנגדו במסגרת הודעת הצד השלישי לשיפויה בגין סכום פסק הדין.

4.                    בדיונים אשר התקיימו בפני בית המשפט העידו התובעת ונציגי הנתבעת. כן הוצגו בפני בית המשפט מסמכים הקשורים לטענת התובעת באשר לשווי הרכב ומנגד לטענות הנתבעת באשר להוצאות האחסנה והגרירה וכן, באשר למועדי גרירת הרכב.

5.                    ראשית , הנני קובעת כמפורט להלן, כי גרירת הרכב נעשתה כדין.

כך, בהקשר זה, במסגרת הדיון ניסתה התובעת לטעון כי לא קיבלה את התראת  הנתבעת בדבר פינוי הרכב אלא לאחר שהרכב נגרס. טענתה זו של התובעת אינה עולה בקנה אחד עם טענתה בכתב תביעתה גופו במסגרתו מודה התובעת (בסעיף 4 לכתב התביעה) כי ביום 26/4/09 היא קיבלה (כך בלשונה היא) את ההתראה האמורה.

זאת ועוד, עיון במכתב התובעת מיום 8/11/09 מעלה כי גם במסגרת מכתב זה מודה התובעת כי אמנם קיבלה ההתראה כאמור.

לאור האמור, הרי שהנני קובעת כי התובעת אמנם קיבלה את ההתראה האמורה במועד הסמוך למועד הנקוב בה - דהיינו בסמוך ליום 26/4/09.

עיון בהתראה האמורה מעלה כי במסגרת ההתראה נקבע מפורשות כי על התובעת לפנות את רכבה בתוך 14 ימים ממועד ההתראה וכן כי, באם לא תעשה כן, ייגרר הרכב והוצאות הגרירה והאחסנה יחולו עליה. זאת ועוד, במסגרת ההתראה, נקבע מפורשות כי באם הרכב לא יידרש ממקום גרירתו הוא יימכר ובתמורה שתתקבל ישולמו כל ההוצאות שהיו לעירייה בגינו.

יתרה מכך, הנני קובעת כי, בניגוד לטענת התובעת, היא לא פנתה ימים ספורים לאחר קבלת ההתראה לנתבעת, אלא שעשתה כן בחלוף ארבעה חודשים מהמועד בו קיבלה ההודעה וזאת, בסמוך למועד בו הגישה תלונתה למשטרה ביום 29/10/09. כך, בהקשר זה תחילה, לא ברור מדוע לכאורה השהתה התובעת את פנייתה למשטרה במשך זמן כה רב כאשר לטענתה גילתה מחד כי הרכב אינו נמצא ומאידך כי לנתבעת אין כל מידע בנוגע אליו. משכך, הנני קובעת כי טענת התובעת ולפיה, פנתה למקום חניית הרכב ימים ספורים לאחר שקיבלה את ההתראה אינה מהימנה וכי התובעת סרה למקום הרכב ומשכך, אף גילתה את דבר חסרונו של הרכב רק בסמוך למועד בו פנתה למשטרה- דהיינו בסמוך ליום 29/10/09.

זאת ועוד, עיון במסמכים אשר הוגשו על ידי הנתבעת מעלה כי הרכב צולם על ידי הנתבעת ביום 1/6/09 כשהוא עדין במקום וכן, כי ההוראה לגרור אותו התקבלה רק ביום 22/6/09. בנסיבות אלו אין זאת אלא שהרכב נגרר כחודשיים לאחר מסירת ההודעה לתובעת ומשכך, לו אמנם סרה למקום ימים ספורים לאחר קבלת ההתראה הרי שהיתה מוצאת את הרכב במקום.

לאור האמור הנני קובעת כי גרירת הרכב נעשתה כדין, לאחר מתן התראה לתובעת זמן סביר טרם גרירתו ומשהתובעת התעלמה מההתראה כאמור.

6.                    באשר לגריסת הרכב הרי שבידי הנתבעת לא היה כל מידע הנוגע לגריסת הרכב וזאת הואיל ומידע כאמור מצוי בידי הצד השלישי ,אשר כאמור לא התייצב לדיון על אף שהוזמן כדין . בהקשר זה אציין תחילה כי לא הוצגה בפני כל ראייה התומכת בטענת התובעת ולפיה אמנם הרכב נגרס ואולם, הואיל והצד השלישי לא התייצב לדיון ולא שלל הטענה האמורה הרי שנקודת המוצא הינה כי אמנם הרכב נגרס. תימוכין לאמור ניתן למצוא בכך שבחומר אשר הועבר לבית המשפט על ידי הנתבעת נכלל מכתב מיום 30/5/07 אשר הוצא על ידי הנתבעת לצד השלישי ובהתאם למפורט בו לאור מקרה קודם של גריסה ללא קבלת אישור מתבקש הצד השלישי לקבל אישור הנתבעת טרם הגריסה. מן האמור נובע כי מקרי גריסה ללא אישור הנתבעת אירעו בעבר.

לאור האמור הנני קובעת כאמור כי הרכב נגרס . לענין זה, אין עוררין כי במסגרת ההתראה אשר נשלחה לתובעת לא נכללה אפשרות גריסת הרכב והאפשרות אשר הוצגה, באם לא תפנה לשחרור הרכב, הינה מכירתו. מכיוון שכך, הנני קובעת כי לא זו בלבד שהרכב נגרס ללא אישור הנתבעת ומשכך, שלא כדין, אלא שהרכב נגרס מבלי שלתובעת נמסר מידע הנוגע לאפשרות הגריסה קודם לגריסתו ואף מטעם זה גריסתו אינה כדין.

כיוון שכך, הנני נדרשת לשאלת הפיצוי לו זכאית התובעת בגין גריסת הרכב כאמור.

בהקשר זה אפתח ואציין כי הואיל והגרירה הינה כדין, הרי שהנתבעת זכאית לקיזוז הוצאות האחסנה והגרירה משווי הרכב (בהקשר זה ראה-  חוק שמירת הניקיון התשמ"ד 1984 סעיף 8 ו - 8א' כן, ע"א (מחוזי חי') 9633-05-09 זיו כספי נ' מנאל עסאקלה). הנתבעת טענה כי הוצאות האחסנה עומדות על סך של 6,000 ש"ח לפי תחשיב של 60 ימי אחסנה כפול 100 ש"ח,בתוספת דמי גרירה וטיפול על סך 1,200 ש"ח. טענתה זו של הנתבעת אינה עולה בקנה אחד עם האמור בהסכם בינה לבין הצד השלישי ולפיו, ברכב פרטי על הבעלים לשלם כתנאי לשחרור הרכב: סך 150 ש"ח כולל מע"מ בגין הגרירה וסך 15 ש"ח ליום כולל מע"מ עבור כל יום אחסנה. משכך, לכאורה ניתן לקזז משווי הרכב סך 1,050 ש"ח בגין ההוצאות כאמור ולא כנטען על ידי הנתבעת. 

באשר לשווי הרכב - הרי שהתובעת טענה כי שוויו של הרכב עומד על 8300 ש"ח ואילו הנתבעת טענה כי שוויו עומד על סך של 1,500 ש"ח (ראה תגובתה מיום 4/1/11). בתמיכה לטענתה בדבר שוויו של הרכב, צירפה התובעת תחשיב אשר נערך על ידה באמצעות תוכנת אינטרנט של "לוי יצחק". בכל הכבוד אין בידי לקבל תחשיב זה כראייה באשר לשווי הרכב. כך, אציין כי התחשיב לא מביא לידי ביטוי את העובדה שהרכב לא היה תקין בעת הגרירה ומשכך, היה על התובעת להביא ראיות בדבר עלויות התיקון. זאת ועוד, אין עוררין כי לרכב לא היה טסט במשך שנתיים - גם זאת יש להביא לידי ביטוי בעת קביעת השווי של הרכב , במסגרת התחשיב לא הובאו לידי ביטוי ההיסטוריה של הרכב, מספר הידים לפני התובעת ועוד כהנה וכהנה נתונים הרלוונטיים לקביעת ערכו. משכך, הנני קובעת כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי אמנם שוויו של הרכב עמד על סך של 8,300 ש"ח כטענתה. למעלה מן הצורך אציין כי על העדר שווי ניכר לרכב מעידה גם התנהלות התובעת אשר זנחה את הרכב לאורך תקופה ארוכה. 

יחד עם זאת, הואיל והנתבעת הודתה כי הרכב שווה 1,500 ש"ח הרי שהואיל והגריסה הינה שלא כדין הרי שהתובעת זכאית להשבת סך זה בניכוי הוצאות הגרירה והאחסון של הרכב, דהיינו, בניכוי סך 1,050 ש"ח.