ולדימיקר נ' ציאסטיקוב

פסק דין

כללי

1.התובע, יליד 21.1.1942, הגיש תביעה כנגד הנתבע בגין נזקי גוף. לטענתו, ביום 31.8.2005, נכנס הנתבע למטבח במפעל בו עבד התובע, בין השניים התגלע ויכוח בענין שימוש בברז שטיפה, והנתבע תקף את התובע במהלומת אגרוף לעינו השמאלית. לאחר מכן, לפי הנטען, המשיך להלום בתובע באגרופים ובבעיטות בכל חלקי גופו (ס' 3 לכתב התביעה).

2.הנתבע הורשע מכח הודאתו בת.פ. 2736/06 בבימ"ש השלום ברמלה, וזאת בתקיפה הגורמת חבלה של ממש. בכתב האישום המתוקן נרשמו העובדות כדלקמן: "ביום 31.8.2005... הגיע הנאשם [הנתבע] למקום על מנת לקחת מזון ובהמשך שטף את רכבו. בהמשך לאמור באותן הנסיבות התגלע ויכוח בין הנאשם לבין המתלונן במהלכו היכה הנאשם במכת אגרוף בעינו השמאלית של המתלונן. כתוצאה מהמפורט... לעיל, סבל המתלונן מחבלות של ממש שהתבטאו בהמטומה מתחת לעין שמאל עם נפיחות ורגישות מקומית סביב עין שמאל, נפיחות קלה באף. כמו כן סבל המתלונן משבר באף".

3.המחלוקת בין הצדדים נסבה על היקף התקיפה: אם הנתבע היכה בתובע פעם אחת בלבד כהודאתו בהליך דנא (ר' ס' 2.7 לתצהירו), או שמא היקף התקיפה היה רחב יותר – כפי שטען התובע בס' 3 לתצהירו. בתוך כך, הצדדים חלוקים גם בשאלת היקף הפגיעה: אם התובע נפגע גם בצלעותיו, כפי שטען (ס' 6 לתצהירו), או שמא הפגיעה היתה מצומצמת למכה אחת בעין שמאל (ס' 2.6 לתצהיר הנתבע). בנוסף, הצדדים חלוקים בשאלת היקף הנזק. הוגשו לענין זה תעודת רופא מטעם התובע, וחוות דעת רפואית מטעם הנתבע.

4.במישור הדיוני: מטעם התובע הצהיר הוא עצמו והוגשה תעודה רפואית של ד"ר דניאל צין, מומחה לרפואת א.א.ג. מטעם הנתבע הצהיר הוא עצמו והוגשה חוות דעת רפואית של מומחה לא.א.ג. - ד"ר ראובן בן טובים. בעלי הדין נחקרו. המומחים הרפואיים לא זומנו להיחקר. לאחר תום שמיעת הראיות, ב"כ הצדדים סיכמו בעל פה. להלן אדון בשאלת החבות ולאחריה בשאלת הנזק.

שאלת החבות

5.התביעה האזרחית דנא נסמכת על ההרשעה הפלילית, וזאת בגדרו של ס' 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש]. לפי הכרעת הדין מיום 30.12.2008 (כב' השופטת ל. פרנקל בתיק הנ"ל), הנתבע הורשע בכתב אישום מתוקן, כמצוטט לעיל, מכח הודייתו. כאמור, כתב האישום המתוקן ייחס לנתבע מכת אגרוף לעין שמאל של התובע, אשר גרמה להמטומה, נפיחות ורגישות מסביב לעין שמאל וכן לנפיחות קלה ולשבר באף. בגזר הדין מיום 10.7.2009 נרשם, כי במועד האירוע "התגלע ויכוח בין הנאשם למתלונן שבמהלכו היכה הנאשם את המתלונן במכת אגרוף בעינו השמאלית וכתוצאה סבל המתלונן מחבלות של ממש שהתבטאו בהמטומה מתחת לעין שמאל, עם נפיחות ורגישות מקומית סביב עין שמאל ונפיחות קלה באף. כמו כן סבל המתלונן משבר באף" (ר' הכרעת הדין, נספח 2 לתצהיר הנתבע, וכן גזר הדין - נספח ד4 לתצהיר התובע).

6.מכח פסק הדין הפלילי הנ"ל יש למשוך מסקנה עובדתית – המחייבת בהליך האזרחי דנא – לפיה הנתבע חבט באגרוף בעין שמאל של התובע וגרם לו לנזק לעין ולאף, כמתואר. אך התובע טען שהפגיעה היתה רחבה יותר, כדבריו (ס' 3 לתצהירו):

"ביום 31.8.2005 שוב ראיתי את אולג וניגשתי אליו, שאלתי אותו האם הוא שבר את הברז שלי שהיה מחובר לצינור. הוא ענה שלא. שאלתי אותו אז מי עוד יכול לשבור, כי חוץ ממנו וממני אף אחד לא ניגש לעמדת השטיפה, ואז הוא התנפל עליי והתחיל לקלל אותי בקללות איומות. פתאום אולג נתן לי אגרוף לאזור עין שמאל. כתוצאה מהאגרוף עפתי אחורה והוטחתי לפינת קיר שהיה מאחוריי. שם הוא התנפל עלי והתחיל לתת לי מספר אגרופים כמו מתאגרף מקצועי כאילו הייתי שק אגרוף. בנוסף נתן לי בעיטות בגוף..." (ההדגשה הוספה).

7.לעומתו טען הנתבע כי למעשה התגונן מפני תוקפנותו של התובע. כדבריו (ס' 2.6-2.7 לתצהירו): "...כאשר ניסיתי לפתוח ברז נוסף והייתי במצב כריעה – פתאום ראיתי את ולדימיר אשר בא לכיוון שלי ללא משקפיים (הוא שם אותם בצד) עם מטאטא או מטאטא גומי ביד – נבהלתי ושמתי ידיים קדימה שלא יתקרב אליי. הייתי בפנים של חדר האשפה וולדימיר היה ליד הדלת. במצב זה לא ניתן היה לצאת מן החדר בלי לעבור את התובע. התובע התקרב אליי עם המטאטא ודחף אותי, כאשר אני הגבתי בדחיפה ובמכה בעין שמאל שלו, מאחר וראיתי את המצב כמסוכן בו הוא עלול לפגוע בי עם המטאטא. נתתי לו מכה אחת בלבד, ומיד הסתובב ורץ לעבר משרד...".

8.במחלוקת זו, אני מקבלת גרסת התובע וקובעת כממצא עובדתי כי הנתבע חבט בתובע מעבר לאגרוף לעין, ונתן לו גם מכה בבית החזה. הטעמים לכך הם כדלקמן:

א.בתיעוד הרפואי נרשמה תלונת התובע בסמוך לאחר האירוע, ביום 31.8.2005, במוקד החירום של "מכבי שירותי בריאות" (נספח ה1 לתצהירו). נרשם: "היום בזמן עבודה ב-13:00 הותקף מילולית ובהמשך פיזית ע"י נהג רכב, קיבל מכות בפנים, בבית חזה ורגל שמאל" (ההדגשה הוספה). באבחנה נרשם כי נמצאו פגיעות הן בפנים והן בחזה, והתובע נשלח לצילומי חזה. בתוצאות צילום הרנטגן, נספח ה2 לתצהיר התובע, "הודגם שבר של צלע 10 משמאל". התלונה הרפואית מזמן אמת, כמו גם הממצא האובייקטיבי המבוטא בצילום הרנטגן, מלמדים כי היקף התקיפה היה רחב מזה המתואר באישום הפלילי, וכלל גם פגיעה בצלע.

וראו גם נספח ה4 לתצהיר התובע - תיעוד רפואי של ד"ר יוליש, שם נרשם "רגישות בבית חזה שמאלי"; וכן נספח ה5, שם נרשם "ממשיך לסבול מכאבים בבית החזה מאז החבלות".

ב.התובע הודה כי היתה זו הפעם הראשונה בה השניים נתקלו זה בזה בצורה אלימה, וכי לא חווה תוקפנות מצד הנתבע בעבר. בגזר הדין צוין כי לפי תסקיר שירות המבחן לא רשומות כנגד הנאשם הרשעות קודמות וגם לא נפתחו נגדו תיקים פליליים מאז ביצוע העבירה. בנוסף צוין שם כי הנאשם ביטא "צער וחרטה על התנהגותו ועל הסתבכותו בפלילים לראשונה בחייו".

ואולם, מתברר כי באירוע דנא הנתבע נהג בתוקפנות. כך, למרות שהתובע דרש ממנו להפסיק את פעולת השטיפה (ס' 2.4 לתצהירו), הנתבע בחר לחכות שהתובע ייצא ממקום השטיפה על מנת שיוכל להמשיך ולשטוף את רכבו, וניסה לפתוח ברז נוסף (ס' 2.6 לתצהירו). ניתן להניח כי במהלך התקופה בה עבד כנהג להובלת מזון אמנם עשה שימוש בברז השטיפה, מבלי שמחו בידו (ר' בעניין זה ס' 2 בתצהיר התובע, שם סיפר: "הוא [הנתבע] נהג לשטוף בעמדת השטיפה שלי את השטיחים מגומי של הרכב שהיו מלוכלכים במזון... למרות שאולג לא היה עובד החברה, ולא היה לו מה לעשות בתוך המטבח או ליד העמדה שלי, אני לא הייתי מעיר על כך לאולג.."). יחד עם זאת, באותו ארוע ברור היה לנתבע, כי התובע דורש ממנו שלא להשתמש עוד בעמדת השטיפה; כדברי הנתבע: "הוא [התובע] דרש ממני להפסיק את השטיפה ולשים את האקדח בחזרה" (ס' 2.4 לתצהירו). הסיבה לדרישה זו היתה נעוצה בסברתו של התובע, כי הנתבע שבר את האקדח שהתובע קנה מכספו (ס' 1-2 לתצהיר התובע). בין הצדדים התפתח ויכוח קולני. הנתבע העיד כי התובע "התחיל לקלל אותי ולטעון שזה אקדח שלו והוא קנה אותו ב-27 ₪ ואמר שאני שברתי אותו ושהוא תיקן אותו והתחיל לטעון שאני לא יכול להשתמש בו..." (שם). על הרקע הזה, היה על הנתבע להימנע מלחזור אל זירת הויכוח, ופעם נוספת לנסות להשתמש בברז שטיפה, מבלי שסוגית רשות השימוש בברז תובהר ותלובן במפורש.

ג.בנוסף (והעיקר) תגובת הנתבע לטענות התובע (אף אם נשמעו בקולניות) לא היתה מידתית כלל ועיקר. כאן המקום לציין כי במועד האירוע היה התובע כבן 63, ואילו הנתבע היה כבן 34 (ר' עדות הנתבע בפ' ע' 9 ש' 32). פערי הגיל בין הצדדים תומכים בטענת התובע כי לא היה מעז לתקוף את הנתבע (ס' 2 סיפא ו- 3 סיפא לתצהירו).

ד.אוסיף עוד כי למרבה הצער התברר שהנתבע גילה חוסר אמינות בעדותו, כאשר טען תחילה כי אינו עובד כלל מאז האירוע (ר' עדותו בפ' ע' 10 ש' 10). ואולם בהמשך נאלץ להודות כי הוא עובד בגן ילדים שמנהלת אשתו (פ' ע' 10 ש' 17-12).

ה.לא למותר להוסיף כי הנתבע פוטר ממקום העבודה בעקבות האירוע, עובדה המחזקת אף היא את גרסת התובע אודות תוקפנות הנתבע (ר' עדות הנתבע בפ' ע' 13 ש' 15-13).

9.אשר על כן, אני קובעת כממצא עובדתי כי הנתבע חבט בתובע באגרוף לעין שמאל וכן במכה לבית החזה שגרמה לשבר בצלע. אין לייחס לתובע אשם תורם מהנימוקים כדלקמן: