פסק דין
לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקים הנובעים מנשיכה של כלב.
התובע טוען, כי כלב של הנתבעת נשך אותו בעת שזה טייל עם עוזרת של הנתבעת. לדבריו, הכלב היה אמנם קשור ברצועה, אך הרצועה הייתה ארוכה ומשוחררת באופן שאפשר לכלב טווח תנועה רחב. כמו כן, לא היה לכלב רסן על פיו. הכלב תקף את התובע, לטענתו, נעץ את שיניו ברגלו וגרם לו לפציעה. תוך כדי כך, מכנסיו של התובע נקרעו לגזרים. התובע מוסיף, כי הוא פנה לטיפול רפואי. כן טען התובע, כי הוא חווה טראומה בעקבות המקרה. התובע העמיד את סכום התביעה על סך של 10,000 ₪, הכוללים פיצוי בגין עגמת נפש, נזקים כספיים שנגרמו לו והוצאות משפט.
בכתב ההגנה מאשרת הנתבעת, כי אמנם התרחש אירוע נשיכה, אולם, לדבריה, סימני הנשיכה שטחיים. הנתבעת טוענת, כי בעת שהתובע הגיע אליה, לאחר האירוע, היא חיטאה את מקום הנשיכה במי חמצן והציעה לו להביא אותו לטיפול רפואי, אולם הוא סירב לכך. הנתבעת טענה, כי הייתה מוכנה לפצות את התובע בכפוף להצגת קבלות על הוצאותיו, אולם התובע הגזים בדרישותיו, ולכן – הצדדים לא הצליחו להגיע לפתרון ביניהם.
שמעתי את הצדדים במהלך הדיון. התובע תיאר את אופן התרחשות האירוע ואת פציעתו. במהלך הדיון, הציג התובע צילומים של רגלו הפצועה, שסומנו כ-ת/2. כן הוא הציג את מכנסיו הקרועים ואת הסימנים שנותרו על רגלו כיום, כשנה לאחר האירוע. התובע גם תיאר את הטיפול הרפואי שקיבל ואת הסבל שחווה במהלך התקופה שלאחר אירוע הנשיכה.
הנתבעת הסבירה בדיון, כי לא התעלמה מהנשיכה של הכלב. לדבריה, התובע לא נטף דם לאחר האירוע וכי לא נקרעו כלי דם רציניים. עם זאת, היא טוענת, כי לא היו סימני נשיכה וכי הקרע במכנסיים הוא תוצאה של הנשיכה. הנתבעת טענה, כי לא מגיע לפיצוי בגין עגמת הנפש והכאב והסבל שחווה. כן היא טוענת, כי התובע לא המציא מסמכים המוכיחים, כי הוא נדרש לטיפול פסיכולוגי בעקבות האירוע. בנוגע לעוצמת הנזק שנגרם לתובע, טענה הנתבעת, כי יש לקחת בחשבון את מצבו הרפואי של התובע.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את טיעוני הצדדים, החלטתי לקבל את התביעה.
כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים, כי אירע אירוע נשיכה. אציין, כי באירוע הייתה נוכחת עובדת של הנתבעת, אולם היא לא התייצבה לדיון. לאור זאת ולאור דברי התובע, אין ספק בעיניי, כי האחריות לקרות האירוע חלה על הנתבעת, שהיא הבעלים של הכלב.
מהתמונות שהוצגו בפניי ניכר, כי הנשיכות של כלב הנתבעת יצרו פצע עמוק ברגלו של התובע. שוכנעתי שהתובע סבל בעקבות הנשיכה סבל רב במשך לפחות שבוע ימים. גם היום ניכרים סימני האירוע על רגלו. שלא כטענת הנתבעת, אני סבור, כי יש לפצות את התובע בגין הכאב והסבל שנגרמו לו בעקבות האירוע. התובע אמנם לא הציג חוות דעת פסיכולוגית, אולם יש להניח שהאירוע גרם לו לעגמת נפש, לפחות למשך תקופה מסוימת לאחר התרחשותו.
לאחר ששקלתי את הדברים, אני סבור, כי פיצוי בגין הכאב והסבל בסך של 5,000 ₪ הינו סביר, וכך אני קובע.
באשר לנזקיו הכספיים של התובע - הוא הציג את מכנסיו הקרועים, שאת עלותם העריך ב-300 ₪. סכום זה נראה לי סביר. בנוסף, התובע הציג בדיון מסמך המוכיח, כי הוא חייב בתשלום הוצאות לעו"ד בסך של 1,500 ₪. שוכנעתי, כי התובע נעזר בסיוע משפטי במהלך המגעים שנוהלו עם הנתבעת או מי מטעמה עוד בטרם הגשת כתב התביעה. לאור זאת, יש להשיב לתובע את הסכום שחויב לשלם. התובע אף המציא במהלך הדיון קבלות בגין תשלום עבור תרופות, בסך כולל של 35 ₪. הוא זכאי לקבל אף את השבתו של סכום זה.
אשר על כן, תשלם הנתבעת לתובע סך כולל של 6,835 ₪. הסכום ישולם בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום הגשת כתב התביעה ועד התשלום בפועל. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך של 600 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום.
ניתן להגיש בקשת רשות לערער לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.
ניתנה והודעה היום כ"ד ניסן תש"ע, 08/04/2010 במעמד הנוכחים.
אילן דפדי, שופט