ואח' נ' העמותה לקידום שכונת א טור (המנהל הקהילת י)

פסק דין

התובעים, יורשיו של המנוח סאמי אזחימאן (להלן – המנוח), משכירים לנתבעת מבנה הנמצא ברח' שיח' ענבר בשכונת א-טור, גוש 6 חלקה 163. הנתבעת מפעילה במבנה את המינהל הקהילתי של השכונה.

התביעה היא לפינוי המושכר.

הנתבעת שכרה את המבנה בשנת 2003 מאת המנוח, בחוזה שתוקפו היה עד ליום 1.9.06 (להלן – "החוזה הראשון"). החוזה, שנכתב בערבית, צורף כנספח 1 לתצהיר נזיהה אנסארי.

ביום 10.1.07 נחתם חוזה שכירות חדש בין נציגי הנתבעת ובין התובע 1 כמיופה כוחם של יתר יורשי המנוח (להלן – "החוזה השני"). החוזה השני, הכולל נוסח בערבית ונוסח בעברית במקביל, צורף כנספח א' לכתב התביעה.

תקופת השכירות על פי החוזה השני היא מיום 1.9.06 עד ליום 31.8.11.

על פי החוזה ישנה אופציה להארכת תקופת השכירות לפי נכונות והסכמת הצדדים.

לטענת התובעים יש מקום להורות על פינוי הנתבעת מהמושכר מכוח שתי עילות, האחת היא כי הנתבעת הפרה את החוזה הפרה יסודית, בכך שלא שילמה את דמי השכירות לשנת 2008-2009 במועדים שנקבעו. השנייה היא כי על פי חוזה השכירות זכאים התובעים לבטל את החוזה תוך מתן התראה בת 60 יום.

לטענת הנתבעת, התובעים אינם בעלי הנכס ואינם יכולים לתבוע את פינויו. עוד לטענתה, אחת מיורשות הנכס הנטענות, אחותו של התובע 1, לא צורפה כתובעת.

הנתבעת טוענת עוד כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, ועילתה האמיתית היא רצון התובעים להשכיר את הנכס לאחרים במחיר גבוה יותר וכך לעשות עושר ולא במשפט בנכס שהושבח על ידי הנתבעת.

הנתבעת מודה כי היא לא שילמה את דמי השכירות במועדים שנקבעו בחוזה, אלא שלטענתה אין בכך הפרה של החוזה שכן במשך שנות ההתקשרות בין הצדדים נוצר נוהג לפיו שולמו דמי השכירות בתשלום אחד בשנה, לאחר אישורם על ידי עיריית ירושלים, ונוהג זה יצר הסכמה שבעל פה, שינה את החוזה והפך להיות חלק מההסכם החדש שבין הצדדים. לחילופין טוענת הנתבעת כי לאור קיומו של הנוהג, גם אם מדובר בהפרה של החוזה, אין היא הפרה יסודית.

עוד טוענת הנתבעת כי טענת התובעים לביטול החוזה מכוח הזכות המוקנית להם בחוזה, לאחר ששלחו התראה בהתאם לחוזה, סותרת את טענתם כי החוזה הופר. עוד לטענתה, טענה זו של התובעים לא נטענה מעולם לפני הגשת התביעה ויש בהעלאתה שימוש לרעה ובחוסר תום לב בזכות הביטול.

מטעם התובעים העיד התובע 1 (להלן – התובע). מטעם הנתבעת העיד נזיהה אנסארי, מנכ"ל בכיר בנתבעת.

זכות התובעים לתבוע

אני דוחה את טענת הנתבעת לפיה דין התביעה להידחות מאחר ולא הוכחה בעלותם של התובעים בנכס. הנתבעת מחזיקה כיום בנכס מכוח החוזה השני, שנחתם בינה ובין התובע, ודי בכך על מנת להעניק לו זכות לתבוע את פינויה, ללא צורך בהוכחת בעלות על הנכס. כפי שנפסק בע"א 350/75 נסים נ' פאשה, פ"ד ל(1) 99 (1975):

"הרי זה עקרון הידוע בדיני חכירה, והוא בעל תחולה כללית, שאין אדם יכול להחזיק בנכס מכוח הענקה מפלוני, ויחד עם זאת לכפור בזכותו של פלוני להעניק לו את הנכס. כלפי המעניק מנוע המוענק מלכפור בזכותו ולטעון לזכות צד שלישי."

ראו גם ת"א (מחוזי י-ם) 913/93 מנהל הוואקף המוסלמי בירושלים נ' סגל (פורסם במאגרים, 25.8.98).

הפרת החוזה

לפי סעיף 4 לחוזה השני על הנתבעת לשלם את דמי השכירות בשני תשלומים לשנה, הראשון ב- 15/11 והשני ב- 15/4. עוד נקבע בסעיף זה כי:

"השוכר מתחייב לשלם את התשלומים הנזכרים בסעיף זה במועדם. כל עיכוב, פיגור, סירוב או מניעה מצד השוכר יחשבו כהפרת להסכם (כך במקור, ע.כ.) והמשכיר יהיה זכאי לדרוש את פינוי המושכר. כדי למנוע ספק מוצהר כי גביית דמי השכירות לא תחשב כויתור או כהסכמה מצד המשכיר על זכויותיו על פי הסכם זה או על פי כל דין."