ו"ע 31747-10-15 שרון נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה

לפנינו ערר על החלטת המשיבה הדוחה את בקשת העורר לקבלת קצבה חודשית לפי חוק ההטבות.

המחלוקת בין הצדדים נסבה על גרסת העורר והוכחתה.

טרם ניכנס להכרעה עצמה נאמר מספר דברים שדומה שאינם נעימים לאוזן אך לטעמנו יש לומר אותם. מדובר בהליכים שהדין מאפשר לנהלם לאחר שחלפו כ-70 שנים ממועד האירועים הרלבנטיים.

הקושי הראייתי הוא נחלת שני הצדדים, העוררים מצד אחד שמתקשים מאד להציג ראיות ולהביא כיום עדים ומצד שני המשיבה שגם היא מתקשה לשחזר אירועים ולהביא עדויות וראיות מטעמה.

נראה כי אין לעניין זה אח ורע בשום שיטת משפט בעולם, נדמה שאין אף טריבונל שיפוטי למעט וועדות הערר בישראל שיהיה מוכן לשמוע ולקבל עדויות שמיעה ממי שהיו בזמנים הרלבנטיים עוברים או תינוקות רכים והם גם בעלי דין להם עניין ממשי בהליך.

הכתובת לשינוי מצב אבסורדי זה איננה הרשות השיפוטית אלא שתי הרשויות האחרות. אם הציבור הישראלי, הרשות המחוקקת והרשות המבצעת סבורים שיש לפצות את ניצולי השואה שאינם נכנסים או עד כה לא נכנסו בגדר חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז-1957, הם לא צריכים לשלוח את אותם ניצולים לבתי המשפט לנהל הליכים שבראיה משפטית הם לא פחות מהזויים. הדרך לפתיחת פתח להכרה סבירה ושקולה, נכונה וצודקת בשים לב לשינויים הרבים שהתחוללו בתחום משפטי זה בשנים האחרונות עוברת במסדרונות הכנסת ובמשרדי הממשלה הקשורים לנושא ניצולי השואה.

ומן הכלל אל הפרט:

העורר נולד בתאריך 7.4.41 בעיר טקוץ' שברומניה, עיר זו נמצאת בחבל מולדובה. על פי גרסת העורר, הוא והוריו הגיעו לעיר טורדה (הנמצאת בחבל טרנסילבניה) שם הוכנסו למחנה שעצם קיומו איננו שנוי במחלוקת. העורר איננו יודע כיצד הגיעו הוריו לאותו מחנה, על ידי מי ובאיזה אופן נבחרו דווקא הם להישלח למחנה, העורר למעשה איננו יודע שום דבר על המחנה, ועל נסיבות השהייה בו.

העורר טוען כי לאחר תקופה מסוימת שוחררו הוריו שיצאו מהמחנה כשהן חולים מאד, עם יציאתם, לפני תום המלחמה, חזרו לעיר טקוץ' ברם למרבה הצער נפטרו שניהם זמן קצר לאחר מכן ועוד לפני תום המלחמה. העורר טוען כי פטירתם ארעה עקב העבודות והתנאים במחנה אשר גרמו למחלות הוריו.