מנחם נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

לפנינו ערר על החלטת המשיבה מיום 12.4.15 אשר דחתה את תביעתו של העורר לקבלת הכרה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז-1957 (להלן:"החוק" או "חוק נכי רדיפות הנאצים") וקבעה שאינו עומד בתנאי החוק המזכים, וזאת, בין היתר היות ו"סוריה לא הייתה חלק משטח הכיבוש הנאצי (הרייך השלישי), ואף לא גרורה של גרמניה, וכי המדיניות האנטישמית שננקטה כלפי היהודים בסוריה לא בוצעה על פי הוראה או פקודה שניתנה על ידי גרמניה הנאצית."

העורר נולד בשנת 1937 בסוריה ועלה לישראל בשנת 1944 בעליה בלתי לגאלית. בתקופת מלחמת העולם השנייה התגורר המערער עם משפחתו בעיר קאמישלי בצפון סוריה.

העורר טוען שעלייתו לישראל נעשתה עקב הרדיפות שהתחוללו תחת שלטון וישי בסוריה ולבנון ופירט עובדות שניתן ללמוד מהן-לטענתו, על הקשר ושיתוף הפעולה בין המשטר של וישי בסוריה ולבנון ולבין המשטר הנאצי בגרמניה, קשר ושיתוף פעולה שהביא לרדיפת היהודים.

העורר טוען בערר ש"היו קיימות נסיבות של שלילת חירות ורדיפות אשר הופעלו על ידי גורמים נאציונל-סוציאליסטים ועל כן מתקיימת גם הלכת הפחד."

העורר הוסיף וטען בכתב הערר, שבניגוד למה שנכתב במכתב הדחייה, "סוריה הייתה גרורה של גרמניה וכי המדיניות האנטישמית שננקטה כלפי היהודים בסוריה בוצעה על פי הוראה או פקודה שניתנה על ידי גרמניה הנאצית."

העורר טען בכתב הערר שהוא מקבל רנטה סמלית מממשלת גרמניה וכי הוא מוכר כנפגע או נרדף שואה על ידי נציבות שירות המדינה שהגדילה את קצבת הפנסיה החלקית שלו ממשרד החינוך.

טרם נדון בטענות העורר ברצוננו להבהיר שערר זה לא מהווה סקירה היסטורית של קורות כל יהודי סוריה ולא הובאו במסגרתו חוות דעת בנוגע לכל האזורים השונים של סוריה כדי להכריע באופן שישליך על כלל אזרחי סוריה באותה תקופה רלוונטית.

ערר זה הינו ערר אישי של העורר וגם הוא בעצמו הצהיר בפנינו על כך, כלשונו של העורר: "אני לא מייצג את יהודי סוריה אלא רק עצמי ואת נרדפותי." (דברי העורר נרשמו בפרוטוקול מיום 19.12.16, עמ' 5, שורה 6).

טרם נדון בטענות ובעובדות הספציפיות הנוגעות לעורר, נסקור בקצרה את הרקע ההיסטורי לאותה תקופה. זה המקום להקדים ולומר כי העויינות כלפי יהודים, לא רק כזו אידיאולוגית אלא גם כזו שמומשה והוצאה לפועל באכזריות רבה, הייתה קיימת עוד הרבה לפני עליית הנאצים, לפני עליית משטר וישי ונותרה עוד הרבה לאחר שאלו נעלמו מן העולם.

תמצית העובדות ההיסטוריות:

השנים 1914-1918: מלחמת העולם הראשונה. בריטניה וצרפת ממגרות את האימפריה העות'מנית מאזור המזרח התיכון. באותה תקופה מתעוררים גלי לאומיות ערבית בעקבות כיבוש דמשק ע"י האמיר פיצל מהחיג'אז בתמיכה בריטית.

שנת 1916: נחתם הסכם "סייקס-פיקו" בין צרפת לבריטניה אשר מטרתו לקבוע את אזורי השליטה של שתי המעצמות בשטחי האימפריה העותומנית לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה.

שנת 1920: צרפת מקבלת בפועל את המנדט לנהל את אזור סוריה ולבנון והיא מגרשת את האמיר פיצל מדמשק.

בשנת 1921: גל של פרעות כנגד היהודים מתחולל הן בארץ ישראל/פלשתינה והן בסוריה ולבנון. מקור הפרעות בפעולות של ראש הועד הערבי חאג' אמין אל-חוסייני.

שנת 1929: ח'אג אמין אל-חוסייני מסלים את המאבק הערבי המוסלמי כנגד היהודים והציונים בארץ ישראל/פלשתינה וכתוצאה מכך פורצות מהומות כנגד היהודים המתפשטות ברחבי מדינות ערב והעולם המוסלמי כולל סוריה.

שנת 1936: השביתה הגדולה של ערביי ישראל/פלשתינה שהתדרדרה והביאה לפרוץ המרד הערבי הגדול. השביתה והמרד הלהיטו את הרוחות במדינות ערב שבאזור וזלגו גם לסוריה והביאו שם להתעוררות של פרעות ביהודים.

שנת 1937: ועידת בלודאן – מדובר על פסגה כלל ערבית שהתקיימה בעיר בלודאן שבסוריה בתאריך 8.9.1937. הוועידה כונסה ע"י הועד הערבי העליון בתגובה לדו"ח ועדת פיל שהמליצה על חלוקת ארץ ישראל/פלשתינה ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות: יהודית וערבית.

הנציגים המשתתפים שהגיעו מסוריה, עיראק ומדינות נוספות במזרח התיכון דחו את המלצות ועדת פיל. החלטת ועידת בלודאן נחשבת לאבן דרך בתולדות הסכסוך הישראלי פלסטיני וזאת מכיוון שלראשונה הוצגה עמדה כלל ערבית המתנגדת לציונות, להצהרת בלפור ולמדינה יהודית בארץ ישראל/פלשתינה. הועידה הביעה את תמיכתה במרד הערבי הגדול, קראה להפסיק את העלייה לארץ ישראל/פלשתינה ומחתה נגד שלטון המנדט הבריטי.