ו"ע 30573-04-10 חקמון(המנוח) נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

זהו ערר שהוגש ע"י יורשיו של יוסף חקמון ז"ל (להלן גם התובע).

המנוח הגיש תביעה בשנת 2002 לקבלת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות) וב- 2003 המשיבה דחתה תביעתו. הוא נפטר כשנה לאחר מכן. התובע עצמו ואח"כ אלמנתו ביקשו מהמשיבה לעיין מחדש בהחלטת הדחייה אך לא נענו. הערר הוגש כאמור ע"י יורשי המנוח.

פרטי התביעה שנדחתה: התובע נולד בשנת 1920 בטריפולי בלוב. בתביעתו סיפר כי בתקופת מלחמת העולם השנייה נלקח יחד עם אחיו נינו חקמון למחנה עבודה "בוקבוק" שם נאלצו כיתר האסירים לעבוד בכפייה בסלילת דרכים. לתביעה צורפו תצהירי שני אחיו של המנוח, נינו ויהודה חכמון, התומכים בנטען ע"י התובע. בשלב מאוחר יותר צורף תצהיר שלישי של יוסף דבש התומך אף הוא בגרסת התובע.

המשיבה עתרה לדחיית הערר על הסף מן הטעם שהתובע נפטר מבלי שהגיש בחייו ערר על החלטת המשיבה. ב"כ היורשים טען מנגד כי העיזבון זכאי לקבלת התגמולים שהגיעו למנוח בחייו משום שהאחרון היה זכאי להכרה כבר בעת הגשת התביעה ונדחה בטעות ושלא כדין וכדבריו: "על פי כל הקריטריונים גם על פי החוק הגרמני היה זכאי להכרה מלכתחילה בעילה של שלילת חירות ועבודות כפייה".

קורותיו של המנוח בתקופת השואה כמסופר על ידו ונתמך ע"י המצהירים מטעמו ובחומר היסטורי-תיעודי על מחנה בוקבוק בו אולצו אסירי המחנה לסלול דרכים מלוב למצרים, מצביעים לכאורה כי חירותו נשללה בזמן היותו במחנה וקמה לו עילת נרדפות מכוח "שלילת חירות" לפי סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני. נזכיר כי על מרבית יהודי לוב, מלבד אלה שחירותם נשללה בפועל כנטען ע"י התובע, חלה עילת נרדפות מכוח "הלכת הפחד" הנגזרת מסעיפים 2 ו- 28 לחוק הגרמני.

המשיבה דחתה בזמנו את התביעה בנימוק כי התובע לא הוכיח נרדפות וזאת בשל אי התאמה בין גרסתו לזו של אחיו יהודה חקמון– ראה רישום מיום 2.1.03 בגיליון טיפול בתיק המשיבה. עיון בחומר הראיות שהוגש בזמנו ע"י התובע למשיבה מצביע בבירור כי במישור העובדתי החלטת המשיבה חסרת ביסוס ומוטעית. ברישום הנ"ל בגיליון הטיפול אוזכר כי האח נינו הוכר כזכאי לתגמולים "עבור עבודות כפייה במחנות סידי עזז ובוקבוק". האח נינו הצהיר כי התובע המנוח היה איתו בעבודות כפייה בבוקבוק אך המשיבה התעלמה מראיה זו לחלוטין. האח השני, יהודה, סיפר בתצהירו כי התובע היה עימו בתחילה בסידי עזז ומשם נלקח לבוקבוק בעוד שיהודה עצמו נשאר בסידי עזז. לא ברור על כן מדוע לטענת המשיבה קיימת אי התאמה בין עדויות האחים. זאת ועוד, המשיבה לא התייחסה כלל לטענות העובדתיות של התובע שהוצגו בפנייתו למשיבה לאחר דחיית התביעה ולתצהיר נוסף של יוסף דבש שהוגש על ידו, שאף בהם נאמר כי התובע היה תחילה בסידי עזז ומשם הועבר לבוקבוק.