ו"ע
בית משפט השלום תל אביב - יפו
|
13832-05-11,20874-02-10,24255-09-10
10/01/2016
|
בפני השופטת:
בדימוס רחל גרינברג – יו"רפרופ' יוסף זהבי - חברעו"ד ציפורת בלאושטיין - חברה
|
| - נגד - |
עוררים:
יוסף דאבוש ז"ליצחק גניש ז"לאידה גינש ז"ל
|
המשיבה:
הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר
|
| פסק דין |
בשלושת העררים שבכותרת מתעוררות שאלות משפטיות ועובדתיות דומות ועל כן החלטנו לדון בהם במאוחד בהתאם לסמכותנו על פי תקנה 16 לתקנות בתי דין מנהליים (סדרי דין) תשנ"ב- 1992.
בשלושת המקרים העוררים נפטרו לאחר הגשת עררים על החלטות המשיבה לדחות תביעותיהם לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן החוק) אך בטרם התקיים בהם דיון בוועדת העררים והליך הערר נוהל ע"י העזבון. לגבי הערר שהוגש בשמה של אידה גניש ז"ל לא ברור מהנתונים שבפנינו אם אכן הוגש בחייה, אך לצורך הדיון אנו מניחים שכך הדבר.
טענת ב"כ העיזבונות, עו"ד פדלון, היא כי המקרים הנדונים מהווים חריג להלכה שנפסקה לא מכבר בביהמ"ש העליון בעניין גיל זנזורי ויעקב אפרתי ואח' נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה (רע"א 7136/12 ו-רע"א 8725/12 ו-דנ"א 2591/14 יעקב אפרתי ואח' נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה), לפיה לא קמה ליורשים זכות לקבלת תגמולים שלטענתם הגיעו לניצולים שתבעו את הרשות לזכויות ניצולי השואה ונדחו. נפסק כי "הזכות לתגמולים מכוח החוק זכות אישית היא, השואבת מתכליתו הסוציאלית של החוק. וככזו, שאלת העברתה בירושה נגזרת מהוראותיו של החוק בעניין זה". הוראת
החוק מצויה בסעיף 23 לפיו: "הזכות לתגמולים לפי חוק זה אינה עוברת בירושה" (ראו סעיפים 27 ו-28 לפסה"ד בערעור).
וכן: "התנאי היסודי להתגבשות הזכות לתגמולים שבלעדיו אין, הוא הכרה מצד המשיבה בזכותו של הניצול לתגמולים. לפיכך, רק לאחר הכרה שכזו – לכל המוקדם – הופכת הזכות הערטילאית לזכות העשויה לעבור בירושה" (סעיף 31 לפסה"ד). ביהמ"ש חזר על קביעה זו בהחלטה הדוחה בקשת המערערים לדיון נוסף: "התנאי ההכרחי להורשת הזכות לתגמולים הינו הכרה בזכאותו של הניצול בחייו" (שם פיסקה 45).
המערערים בפרשת זנזורי טענו לקיום שני חריגים העשויים להצדיק הכרה בגיבוש זכותו של נכה שנפטר לתגמולים על אף שהזכות לא הוכרה בחייו ולא הפכה לחוב קונקרטי: דחיית תביעה עקב טעות המשיבה וקיומם של הליכים תלויים ועומדים. בעררים שבפנינו עסקינן בחריג הטעות. כפי שציינו בפסק דין שניתן ע"י הוועדה לאחרונה: עזבון יוסף
חקמון נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה – ו"ע 30573-04-10 (להלן פס"ד חקמון), חריג הטעות נדון עד כה במישור העקרוני בהקשר לשינוי ההלכה הפסוקה בנוגע ליוצאי לוב אך למיטב ידיעתנו טרם הוחל על מקרה מסויים, ולא נדון בהקשר להחלטה שגויה של הרשות במישור העובדתי או המשפטי.
בעניין חקמון קיבלנו טענת העזבון כי המקרה שם נופל לגדר חריג הטעות ונמסר לנו כי בכוונת המשיבה לערער על פסה"ד.
בשאלת החריגים נאמרו בעניין זנזורי ע"י כבוד השופט דנציגר הדברים הבאים: "אפשר להעלות...שני חריגים לכלל האמור, אשר אפשר ומצדיקים כי לאחר פטירת הניצול תוכר זכותו לתגמולים כאילו התגבשה עובר למותו. ראשית, כאשר דחיית תביעתו המקורית של הניצול נבעה מטעות של המשיבה, ומלכתחילה היה מקום להכיר בזכותו לתגמולים כבר במועד הגשת התביעה. במקרה זה קבלת הערר משמעה כי הניצול מקבל בסופם של דברים את שהגיע לו בדין אם היה מוגש הערר במועד. שנית, כאשר במועד פטירת הניצול היה קיים הליך תלוי ועומד שטרם הוכרע..." (פיסקה 33 לפסה"ד). לגופו של עניין, לאחר בחינת יישום החריגים על הנסיבות שנטענו ע"י המערערים, נקבע כי אינם חלים.