התרשלות התובע אינה שוללת את דחיית תחילת תקופת ההתיישנות בתביעת תרמית

טענות המשיבים בכתב התביעה בתיק העיקרי:

המשיב 2 מחזיק ב-50% מהון המניות של המשיבה 1. בשנת 1997 החזיק המבקש 1 ביחד עם שניים נוספים במניות המבקשת 2. בחודש אפריל 1997 סוכם בין המבקש 1, מחד,  והמשיב 2 ואדם נוסף בשם ניסים עובד (להלן - עובד), מאידך, על כניסתם של המשיב 1 ועובד כשותפים וכבעלי מניות במבקשת 2. על בסיס הסכמה זו, שאמנם לא באה בסופו של דבר לידי מימוש, הזרים המשיב 2, לטענתו, כספים רבים למבקשת 2. משהסכמת הצדדים לעניין העברת מניות המבקשת 2 לא יצאה אל הפועל, הוחלט, כי המבקשת 2 תישאר בבעלותו המלאה של המבקש 1, ותוקם חברה חדשה, המשיבה 1, בה תתרכז פעילותם העיסקית של המבקש 1, עובד והמשיב 2 בתחום המדחסים. בהתאם להסכמה זו הוקמה ביום 4.1.99 המשיבה 1, כאשר בעלי מניותיה היו המבקש 1 ורעיתו, גב' אסתר עלימה. ביום 4.1.99 הועברו מחצית ממניות המשיבה 1 לידיו הנאמנות של עו"ד אורי פנסו, אשר החזיקם בנאמנות עבור המשיב 2 ועובד. באסיפת בעלי המניות סוכם, כי בחשבון בנק שייפתח על ידי המשיבה 1, תחייב את המשיבה 1 חתימות שניים מבין השותפים - המבקש 1, המשיב 2 ועובד - בצירוף חותמת החברה.

מספר חודשים לאחר מכן התברר למשיב 2 ולעובד, כי המבקש 1 אינו נרתם כנדרש להצלחתה של המשיבה 1, בעוד שהמשיב 2 השקיע מאמצים רבים וכן סכומים גדולים מכספו במשיבה 1.

בחודש אוגוסט 99' הודיע המבקש 1 למשיב 2 ולעובד, כי אין בכוונתו להשקיע כספים במשיבה 1, וכי הוא מבקש לחדול מלהחזיק במניות המשיבה 1. ביום 30.11.99 נחתם הסכם, ולפיו הועברו ביום 13.4.00 מניותיו של המבקש 1 במשיבה 1 לידיהם של המשיב 2 ועובד.

בשנת 2004 התפנה המשיב 2 מעיסוקיו האחרים, כפי שנאמר בכתב התביעה שבתיק העיקרי, ופנה לבדוק את חשבון הבנק של המשיבה 1. אז גילה, שבניגוד לזכויות החתימה בחשבון, כמפורט לעיל, העביר הבנק, שאצלו נוהל חשבונה של המשיבה 1, כספים רבים מחשבון המשיבה 1 לחשבון המבקשת 2. ביום 13.6.07 הגישו המשיבים את התביעה בתיק העיקרי להשבת סכומים אלו. התביעה הוגשה נגד המבקשים וכן נגד הבנק בו התנהל החשבון, בנק לאומי לישראל בע"מ, (להלן -  הבנק). התביעה, ככל שהיא נוגעת לבנק, נמחקה ביום 14.2.08 עפ"י הסכמה של ב"כ התובעים וב"כ הבנק.

הבקשה:

עתה מונחת בפני בקשת המבקשים לסילוקה על הסף של התביעה בתיק העיקרי. הבקשה נשענת על ארבעה נימוקים, טענת התיישנות, טענת שיהוי, טענת העדר עילה וטענת אי צירוף מסמכים מהותיים.

טענת ההתיישנות:

המבקשים טוענים, כי המעשים המיוחסים להם בכתב התביעה ארעו, על פי האמור בכתב התביעה, בשנים 1997-1999, כאשר העברת הכספים הנטענת האחרונה התבצעה כבר ביום 17.12.99. התביעה, אשר הוגשה רק ביום 13.6.07, כשבע שנים וחצי לאחר ביצוע העברת הכספים האחרונה, התיישנה עוד בטרם הוגשה, ועל כן יש לדחות התביעה על הסף.

התובעים - המשיבים טוענים מנגד, כי את תקופת ההתיישנות יש להתחיל ולמנות רק משנת 2004, המועד בו נודעו למשיבים מעשי המרמה הנטענים, המקימים את עילת התביעה.

הוראות החוק הרלבאנטיות במקרה זה הן הוראות סעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן - החוק), וכך נאמר בסעיפים אלו:

"7.    היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה.

8.     נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

אפתח ואדון תחילה דווקא בהוראות סעיף 8, שם נקבע, כי תנאי לדחיית מועד תחילת תקופת ההתיישנות בשל אי ידיעת העובדות המהוות את עילת התביעה הוא, כי אי הידיעה נובע מסיבות שאינן תלויות בתובע "ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". בעניין זה נאמר בע"א 7805/02, הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פד"י נח(6)847, 855:

" סעיף 8 קובע את 'כלל הגילוי', שלפיו אם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום גילוי העובדות שנעלמו ממנו. כלל הגילוי בא להגן על תובע שנהג כאדם סביר, ואף ^-על ^-פי ^-כן לא גילה בעוד מועד את העובדות המקימות את עילת תביעתו. תובע כזה לא ויתר על זכויותיו, שהרי לא היה מודע להן, ואף אינו אשם ביצירת הסתמכות אצל הנתבע. לכן תתחיל תקופת ההתיישנות של תביעתו רק מיום שגילה, או שהיה יכול לגלות, את העובדות המהוות את עילת התובענה ".

ההצדקה לדחיית מועד תחילת תקופת ההתיישנות בשל אי ידיעת העובדות קיימת, רק כאשר התובע נהג כאדם סביר ולמרות זאת לא גילה את העובדות המקימות את עילת התביעה. במקרה בו התרשל התובע ונמנע מבדיקה ובירור, שהיו מגלים בפניו את קיומה של עילת התביעה, אין כל הצדקה לדחייה כלשהי לדחות את תחילת תקופת ההתיישנות למועד גילוי העובדות, והנימוקים השונים העומדים ביסודה של ההתיישנות מצדיקים תחילתו של מירוץ ההתיישנות במקרה שכזה עם לידתה של עילת התביעה ללא דחייה כלשהי.

לעניין הטעמים העומדים ביסוד ההתיישנות נאמר בע"א 4126/05, חג'אזי נ' ועד עדת הספרדים,  פורסם באתר www.court.gov.il :

"בבסיס מוסד ההתיישנות שלושה נימוקים מרכזיים. הנימוק הראשון הוא הנימוק הראייתי; ... אין המשפט רוצה להטיל על אדם חובה לשמור ראיותיו לזכויותיו לאורך זמן. הנימוק השני להתיישנות מצוי במישור הזכויות המהותיות; השהיית התביעה מצביעה על נכונות לויתור מצד הבעלים של הזכות. הנימוק השלישי עניינו בהגנה על אינטרס ההסתמכות של הנתבע; הימנעות מתביעה במשך זמן רב יוצרת מצג, שהנתבע סומך עליו ומשנה את מצבו. ללא מוסד ההתיישנות, יהא על נתבע לשמור  על 'רזרבה' (בלשון השופט (כתארו אז) זילברג בע"א 158/54, דה בוטון ואח' נ' בנק המזרחי בע"מ, פד"י י(1) 687, 695), ובכך לא ינוצלו משאבים העשויים לתרום לציבור (מדובר למעשה בנימוק כפול: המתייחס לנתבע מזה, ולציבור ולאינטרס הציבורי מזה). טעם נוסף לעקרון ההתיישנות הנוגע לאינטרס הציבורי הוא בכך שראוי שבתי המשפט יעסקו ככל הניתן בבעיות ההווה ולא בבעיות עבר. כמו כן, מעוניין המשפט לעודד תובעים לעמוד על זכויותיהם ללא עיכובים בלתי סבירים".

עוד נאמר בעניין זה בע"א 9413/03, אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, פורסם באתר www.court.gov.il (סע' 11 לפסה"ד):