הצדדים נשואים שלושים וחמש שנה (מחדש חשון תש"ל - 21.10.69) ולהם שני ילדים בוגרים. מקום המגורים המשותף האחרון היה ביישוב אלמוני. מזה כשנה וחצי בני הזוג גרים בנפרד, וזאת לאחר שהבעל עזב את הבית ועבר לגור במקום אחר.
בבית הדין התקיימו דיונים בתביעת האשה לשלום בית ולמזונות. ביום כ"ח תמוז תשס"ג ניתנה החלטה בתביעת שלום הבית, החלטה שאושרה בבית הדין הגדול ביום ט"ו תמוז תשס"ד. ביום י"ח אייר תשס"ד ניתן בבית הדין פס"ד בתביעת המזונות. בית הדין קבע את זכאותה העקרונית של האשה למזונות, וזאת לאחר שטענת הבעל המבקש לייחס לאשה עמדה השוללת שלום בית, לא התקבלה.
בהמשך לקביעה הנזכרת, בית הדין התבקש לדון בתביעה שהוגשה על ידי האשה ל"מדור ספציפי".
טענות הצדדים ביחס למצב העובדתי הובהרו בדיונים שהתקיימו, וביחס לשאלת הזכאות במדור הספציפי, שהיא שאלה שביסודה היא הלכתית ומשפטית, הוצע לצדדים להסתפק בהגשת סיכומים בכתב.
האשה תובעת לקבוע כי הבית ביישוב אלמוני ימשיך וישמש למדורה, וכן לאסור על הנתבע לעשות כל פעולה המפריעה למדור זה, וכן שינתן צו האוסר פירוק השיתוף או השכרת הדירה או כל דיספוזיציה אחרת בבית. הבעל מתנגד לכך.
נפתח בבירור הלכה זו של "מדור ספציפי", נציין את המסקנות ההלכתיות, ונסיים בהשלכות הנובעות מכך בנידון דנן.
חובת הבעל ב"מדור", כוללת חובה לאפשר לאשתו מגורים ב"מדור ספציפי"
בחובת המזונות המוטלת על הבעל קיימת החובה לספק לאשתו מדור. שיעור חיובו במזונות בכלל, ובמדור בפרט, הוא לפי כבודו ולפי כבודה, עולה עמו ואינה יורדת, כמבואר ברמב"ם הלכות אישות פי"ג ה"ד שכתב - "וכן המדור לפי עשרו". וכן הרמב"ן בתשובה סי' פז כתב - "עוד שאלת באשה שהיתה דרה עם בעלה בבית אחד קטן שהשאילו לו בחצר שרבים דרים בתוכה, ונפלו לה בתים גדולים בירושה. והיא אומרת נדור בתוך שלי, והבעל אומר פירות נכסי מלוג שלי הם, אשכיר הבתים ונאכל דמיהם ונדור בבית הקטן שאנו דרין בו עד עכשיו. תשובה, רואין אם זה המדור הקטן שדרין בו עד עכשו אינו ראוי להם לפי כבודם. יכולה היא לומר אי אפשי לדור בו, כענין ששנינו באלמנה ונותנין לה מדור לפי כבודה. דקי"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו, בין מחיים בין לאחר מיתה. אבל ראוי לשניהם לפי כבודה, דרין בו, ביחוד שאין רגל אחרים עמהם".
לא מצינו בהלכה, שלאחר שהבעל מספק לאשתו מדור לפי כבודם, קיים חיוב להשאירה במדור שהורגלה בו, מכח ההלכה הקובעת "עולה עמו ואינה יורדת".
הלכה זו ("עולה עמו ואינה יורדת") קבעה את ההגדרה לרמת המדור, אך לא את מיקום המדור. הדברים פשוטים וברורים במשנה בסוף מסכת כתובות.
שנינו במשנה (דף קי.) - "שלש ארצות לנשואין יהודה, ועבר הירדן והגליל אין מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך, אבל באותה הארץ מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך, אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר. מוציאין מנוה הרעה לנוה היפה, אבל לא מנוה היפה לנוה הרעה, רשב"ג אומר אף לא מנוה רעה לנוה יפה, מפני שהנוה היפה בודק".
לדעת רוב הראשונים (הובאו בב"י ריש סי' עה) במשנה זו התבארה זכותו של הבעל להוציא את אשתו ממקום למקום, ובתנאים המבוארים במשנה, ובכלל זאת הבעל רשאי לחייב את אשתו לצאת עמו מנוה יפה לנוה יפה באותה הארץ.
ועיין בפד"ר כרך ח' עמ' 199-207 (הובא בקצרה באוצר הפוסקים סי' עה ס"ק כא אות ב') במה שדנו האם מדירה אחת לדירה אחרת שאינה באותה רמת נוחיות נחשב כהוצאה מנוה יפה לנוה רע, או ש"נוה" היינו עיר, ולא מדור, אך המניעה להוציאה מדירה יפה לדירה גרועה, היא בכלל ההלכה של "עולה עמו ואינה יורדת". הג"ר ש"ב ורנר ז"ל (שם) כתב - "בעיקרם של דברים נראה דכו"ע מודים שאין האיש יכול לכוף את אשתו להוציאה מדירה יפה לדירה רעה אפילו באותו העיר, כי הלא המדור הוא בכלל לבוש כמש"כ הרמב"ם, או בכלל מזונות, וקיימא לן בזה עולה עמו ואינה יורדת עמו. וכשם שאינו יכול לגרוע ממנה מהמזונות או מהלבשה ממה שהורגלה כן אינו יכול להורידה מרמת הדיור שהיתה רגילה בו, ולא יעלה על הדעת שהבעל יכול להוציאה מדירה נאה מרווחת כארמון לדירה רעה סרוחה כמרתף", עכ"ל.
מבואר שעל פי הדין, הבעל רשאי להוציאה מדירה אחת לדירה אחרת שהיא באותה רמה, באותה העיר או בעיר דומה, ולא מצאנו מקור לטענה שכבודה של האשה לדור עם בעלה באותה דירה שהיתה מורגלת בה שנים רבות, ושמטעם זה בלבד יש מקום למנוע העברתה מדירה אחת לדירה אחרת הדומה לה. ועל כן בהלכה הפסוקה באה"ע סי' עה הובהרו התנאים המאפשרים לבעל לחייב העברת הדירה ממקום למקום. ומתוך כך יש להסיק כי אין יסוד לטענה לחייב להשאיר את האשה באותו מדור בו הורגלה, וכי חובת הבעל למדור כוללת חובה לאפשר "מדור ספציפי".
אין ללמוד הלכה זו של מדור אשה נשואה מדין מדור אלמנה בו אכן קיימת חובה להשאירה במדור בו הורגלה עם בעלה, עיין ב"ש סי' צד סק"ג, דשאני התם שכתב לה "את תהי יתבא בביתי", משא"כ באשה נשואה שיש לה בעל, ויעויין להלן מתשובת שמן המשחה, שכתב כן.
לפי העולה מדברינו, לכאורה היה מקום לקבוע כי הבעל רשאי לתבוע העברת האשה לדירה אחרת ביישוב פלמוני. דירה הנמצאת בבעלות משותפת, כפי מעמדה של הדירה שביישוב אלמוני, ולאחר מכן יוכל להשלים את הליך פירוק השיתוף. אין מניעה הלכתית לחייב מעבר כזה מפני ששני המקומות, יישוב אלמוני ויישוב פלמוני הינם בעלי אופי עירוני, למרות שקיים הבדל מסויים באוירה ובאופי המיוחד של כל מקום.
ועיין ברמ"א סי' עה ס"א שהביא שיטת ר"ת שהאשה רשאית לכפות על הבעל העברת המגורים מעיר לעיר אחרת באותה ארץ אך הבעל אינו רשאי, אך עיין בספר בית יעקב שבאר דעת ר"ת על פי הטעמים המבואר בדבריו כפי שהובא ברא"ש ובמרדכי, דהיינו דוקא כשהדיון הוא על העברת המגורים מעירו לעירה שם היתה גרה קודם הנישואין. וכתב הבית יעקב - "ונראה נמי דר"ת מודה למהר"ם בזה שהאיש יכול לכוף אותה מעיר לעיר ומכרך לכרך כיון ששניהם אינם עירה כיון שאין לה שום אמתלא ששני המקומות שוין, הוא כופה אותה, וכמבואר בסי' ע' סעיף יב דדוקא כשנותנת אמתלא שמוציאין עליה שם רע, אבל בלא"ה כופה אותה שהדירה שלו היא. ואפשר דמעיר לעיר גרע וצ"ע", עכ"ל הבית יעקב.
על כן מאחר והדברים נוטים שאף ר"ת מודה שהבעל יכול לכוף את אשתו לעבור מעיר לעיר ומכרך לכרך, וכדעת רוב הראשונים, אין מקום לפסוק למנוע זאת עקב ספקו של הבית יעקב בדעת ר"ת.
לפי זה בנידון דנן, לכאורה היה מקום להורות על חיוב שינוי מקום המגורים מיישוב אלמוני ליישוב פלמוני. אך היה מקום להוראה כזו אילו בני הזוג היו חיים יחד בשלום, והבעל היה תובע לעבור לגור בדירה ביישוב פלמוני, כדין בעל המבקש לעבור מעיר לעיר באותה מדינה, שהוא רשאי, ולא היה מקום למנוע המעבר בטענה של "מדור ספציפי".