התקבלה חלקית תביעתה של חב' פרץ בוני הנגב בגין פרסום לשון הרע

1.         זוהי תובענה על סך של 1,400,000 ש"ח שעניינה דרישה לפיצוי כספי בגין טענה להוצאת לשון הרע.

רקע עובדתי

2.         התובעת הינה חברה בע"מ שעיסוקה הינו בתחום ענף הבנייה.

3.         הנתבעת מס' 1 הינה חברה פרטית אשר הינה בעליה של עיתון בשם "מקור ראשון" המתפרסם אחת לשבוע ברחבי הארץ.

(להלן: "העיתון").

4.         הנתבע מס' 2 הינו כתב בעיתון והנתבע מס' 3 הינו עורכו הראשי.

5.         הנתבע מס' 4 הינו אדם המפעיל עסק לתיקון תקרים המסוכסך משפטית עם התובעת, והנתבע מס' 5 הינו אחיו.

6.         הנתבע מס' 6 הינו אדם המסוכסך עם  התובעת ואף להם הליכים משפטיים ממושכים.

7.         התובעת מלינה על כך כי הנתבעים גרמו לפרסום מאמרים מכפישים ומבזים בעיתונות המקומית, העולה כדי הפצת לשון הרע כנגדה.

8.         הנתבעים מכחישים דברי התובעת וגורסים כי הפרסומים נשוא התביעה לא נעשו ביזמתם, וכי אינם מכילים דברי לשון הרע.

ראיות התובעת

9.         מטעם התובעת העיד מנהלה מר אייל פרץ בתצהירו נ/1 כי שימש מנהל התובעת.

לעדותו, פירסמו הנתבעים מס' 4, 5 ו- 6 שלוש כתבות במקומון "תצפית בנגב" שעניינן פרסום מודעות בתשלום בדבר התארגנות קבוצת דיירים שרכשה דירות מהתובעת ואשר לעמדתם בדירות אלה נתגלו ליקויי בנייה משמעותיים, בעקבותיהם סבורים הם כי יש לייחס לתובעת מעשיי רמאות.

10.      ברם, "גולת הכותרת", לגרסתו, היתה כתבה מ-19.4.02, "הכתבה הרביעית", שהינה כתבה רחבת יריעה בעיתון, שכותרתה: " לצדק אין חברים ".

11.      עיקר הכתבה הוקדש ל"חשיפת" קשרים עלומים בין שופטים שונים, כביכול, אשר היה עליהם לפסול עצמם מלשבת בדין, קשרים שגרמו לשימוש לרעה במשרה, כביכול, כדי לקדם ענייניה של התובעת שתיקיה התנהלו בפניהם.

12.      להלן חלק המבוא של הכתבה, העוסק בתגובת מנהל בתי המשפט דאז, לעניין שאלת הפסלות, בה עסקה הכתבה:

"אולם למרות שלדברי ארבל אחוז הפסילות בישראל הוא מהגבוהים בעולם, שופטים רבים מתעקשים להמשיך לשבת על כס המשפט גם כשמדובר במקרים שבהם - לפחות למראית עין - יש להם מעורבות אישית עם אחד הצדדים.

לפעמים המעורבות האישית היא הרבה מעבר למראית עין. היא ממשית: שופט פוסק לטובת חברה בה עובדת אשתו, החברה מרוויחה כסף מהפסיקה, והחשבון המשותף של השופט ובת זוגו תופח. דן ארבל קורא לזה "חשש למשוא פנים". חבר הכנסת אריה גמליאל (ש"ס), שיזם חקיקה בנושא, קורא למקרים האלה שוחד.

לא משנה מה ההגדרה, מדוב בסיפור תמוה מאוד."