בנידון שלפנינו תובע מלמד בתלמוד-תורה את המנהל כדלהלן:
א. תשלום דמי הבראה שלא שולמו לו על הזמן שלימד, דהיינו שנתיים ושליש, ע"ס 4000 ש"ח.
ב. תשלום עבור ימי מחלה, על סך 45 ימים, שהחסיר בשנות עבודתו וקוזזו ממשכורתו.
ג. משכורת 13, כיון שעבד חודש נוסף מהנהוג בבתי-ספר ממלכתיים, כפי הנהוג בתלמוד-תורה אחרים שעובדים גם בחודש תמוז.
ד. תשלום דמי פיצויים, כיון שנאלץ לעזוב את עבודתו בגלל חוסר היענות מצד המנהל לבקשתו לתשלום דמי ימי המחלה.
התובע טוען שקודם לתחילת עבודתו, כשנשא ונתן עם המנהל על גובה משכורתו, דרש 5000 ש"ח לחודש כמשכורת בסיסית, כפי המקובל, ותוספת 1000 ש"ח לחודש, במקום ההטבות להן הוא זכאי לפי החוק. לטענתו, אמנם המנהל לא הביע הסכמה לדרישתו אך גם לא שלל זאת, ובסופו של דבר התחיל התובע לעבוד, בתקוה שיצליח לשכנע את המנהל להיענות לבקשתו, לאחר שיראה את עבודתו ויכיר ביכולתו המקצועית.
לשאלת בית-הדין, מדוע המשיך בעבודתו בשנה השניה למרות שלא נענו תביעותיו, ענה התובע, שהמנהל התחמק מלפגוש אותו בסוף השנה ולדבר עימו בנושא זה, ובשל לחץ ההורים המשיך בעבודתו.
הנתבע מצידו טוען: "הסברתי לעובדים מהתחלה - מדובר בתלמוד-תורה פרטי דרך עמותה, ואת זה הסברתי לעובדים בהתחלה (דהיינו שאין לו כסף עודף) שהמשכורת כוללת כל התנאים ומי שלא רוצה שיפסיק לעבוד".
בהמשך דבריו, התייחס המנהל אל ארבעת הנקודות שהעלה התובע בתביעתו. "לגבי חופשת מחלה אני שאלתי במזכירות שיבדקו וישלמו לו על פי חוק, ולגבי משכורת 13 הרי אמרתי שזכותי לשלם לפי יכולתי ואמרתי שאין באפשרותי לשלם. ולגבי הבראה ופיצויים הרי הכל כלול במשכורת".
בפני בית-הדין עומדות טענות שני הצדדים, כאשר צד אחד דורש את המגיע לו לפי החוק ואילו הצד השני טוען שזכותו להחליט כמה לשלם ואינו צריך להתחשב בחוק.
המשנה במסכת ב"מ דף פ"ג עא אומרת:
"השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב, אינו רשאי לכופן. מקום שנהגו לזון, יזון. לספק במתיקה, יספק. הכל כמנהג המדינה".
וכן פסק השו"ע חו"מ סימן של"א סעיפים א' וב'.
השו"ע חו"מ של"ב סעיף ב':
"אמר לו בעל הבית שכור לי בארבעה והלך השליח ושכר (הפועלים) בשלשה אע"פ שמלאכתן שווה ד' אין להם אלא ג' שהרי קיבלו על עצמם".
ומקור הדין מהגמ' ב"מ דף ע"ו ע"א: "אמר ליה בעל הבית בארבעה ואזל איהו אמר להו בתלתא, (ודקאמרת) סבור וקביל".
משתי הסוגיות הנ"ל עולה, שלמרות שבפועלים הכל נוהג כמנהג המדינה, היינו דוקא שכשהחל הפועל בעבודתו לא הוסכם בין הצדדים אחרת מהמנהג, אזי חייב המעביד במתן כל הזכויות הנוהגים במדינה, הזכאי להם הפועל בעבודתו. אולם כשסיכמו הצדדים לנהוג אחרת מהמנהג רשאי המעביד להפחית, הן בגובה המשכורת והן בהפחתת זכויות הפועל, כדין כל המתנה עם חבירו שנפסק להלכה בשו"ע אהע"ז סימן ל"ח סעיף ב, שהמתנה על דבר שבממון אפילו אם מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים.
וא"כ לכאורא היה נראה לומר, שבמקרה דנן, שאמר המנהל למלמד קודם שהחל בעבודתו שהוא מוכן לשלם לו רק סך 5000 ש"ח בטענה "שזה מה שאני יכול לתת" ובכל זאת החליט לעבוד אצלו בתלמוד-תורה, סבר וקיבל.