1. מונחת בפניי בקשתה של המאשימה, פרקליטות מחוז ת"א מיסוי וכלכלה, באמצעות עורכי הדין יהודית תירוש ואופיר רוטשילד, לפי סע' 47 לחוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח-1998, וכן לפי תקנה 15 לתקנות עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ט-1999.
המבקשת עותרת לביהמ"ש להרשות לה לפנות לרשויות המוסמכות בצרפת לצורך קידום גביית עדות של עד מטעם המאשימה באמצעות מערכת טלוויזיה סגורה בין לאומית.
הבקשה מתייחסת לעדותו של דניאל אורטגה, שוטר תושב צרפת, אשר בחודש אוגוסט 2004 היה שותף לחיקור הדין שנערך בצרפת לויליאם הרנדל, עפ"י בקשה לחיקור דין שנשלחה ע"י רשויות החקירה המוסמכות של מדינת ישראל, והיה שותף גם לחיפוש שנערך בביתו של הרנדל וגם לתשאול שנערך לאותו עד.
ויליאם הרנדל לא הסכים להגיע לישראל לצורך מסירת עדות בביהמ"ש, ומשכלו כל הקיצין, נעתרתי לבקשה להעיד אותו באמצעות וידאו קונפרנס, זאת משום שלטענת באי כוחו של העד, הן מצבו הרפואי, הן גילו המתקדם והן החשש הקיים בלבו מפני תוצאות ההליך המשפטי, כל אלה מונעים את הגעתו של העד לישראל, ומשום כך נערכה חקירתו, כאמור, באמצעות וידאו-קונפרנס.
במהלך עדותו של אותו הרנדל, העלה הוא טענות קשות כנגד חיקור הדין והתשאול שנעשה לו, טען להפעלת שיטות פסולות ע"י החוקרים כנגדו, טען לאיומים שהושמעו באוזניו, טען להתייחסות בלתי הוגנת שהיתה מנת חלקם של כל החוקרים בחקירה זו, טען לגסות הרוח שהיתה מנת חלקם של החוקרים הישראלים, והוסיף אי אילו טענות כנגד ההודעות שנגבו ממנו, 3 במספר, אך בעיקר כנגד ההודעה האחרונה.
העד לא הכחיש את חתימתו על הודעות אלה, אף שהתקשה לאשר את החתימות, ובעיקרו של דבר ניתן לומר שלעד היו טענות לא מבוטלות כנגד החוקרים שנטלו חלק בחקירתו, אשר לגירסתו הוא אישר לאותם חוקרים כל גירסה שהם העלו בפניו, והכחיש הטענה שהדברים נמסרו לחוקרים מפיו.
בנסיבות אלה, עתרה המבקשת להגיש את הודעות העד לביהמ"ש כראייה מטעמה, במסגרת סע' 10א(א) לפקודת הראיות, ומשהוגשו אלה לביהמ"ש, ראתה היא צורך להעיד את העד אורטגה לגבי נסיבות גביית הודעות העד הרנדל, נסיבות חיקור הדין בכללותו, החלטה לגבי מעצרו של אותו הרנדל וכיו"ב נקודות רלוונטיות.
פנייתה הראשונה של המבקשת נעשתה עוד בחודש נובמבר 2006, ומאז ועד להגשת הבקשה הנוכחית ביום 11.4.07, ביהמ"ש דחה את הדיון מעת לעת על מנת לאפשר למבקשת להשלים את כל ההליכים הכרוכים בזימון העד מצרפת.
כמו כן, ביהמ"ש היה נכון לקבוע מועדים מיוחדים לעדותו של העד, לרבות כל יום ו' בשבוע, וגם באי כח המשיבים לא התנגדו לכך, אך העד לא התייצב עד כה והמשך הדיון בתיק נדחה מעת לעת לצורך בירור סוגיה זו.
בבקשתה הנוכחית מפרטת המבקשת את השתלשלות הפניות החוזרות ונשנות לרשויות החקירה בצרפת, בין הפורמליות ובין הלא פורמליות, לאורך חודשים רבים, כל זאת כדי לקבל את אישור הממונים על העד במשטרת צרפת, פניות שתחילה נתקלו בתגובה צוננת עד כדי חוסר שיתוף פעולה מוחלט, ובהמשך העלאת טענות בדבר עיסוקיו הרבים של העד והאחריות הרבה המוטלת עליו, המעכבים את מועד הגעתו לארץ לצורך מתן עדות, ולבסוף סרוב מוחלט של הרשויות הממונות בצרפת לאפשר לעד למסור עדותו בישראל ותחת זאת הצעה לגביית עדותו באמצעות וידאו קונפרנס.
המבקשת רואה בכך קיום אותן נסיבות המצדיקות גביית עדות העד במערכת טלוויזיה כאמור, כאמצעי יחיד שנותר בידה להעיד את העד בפני בימ"ש, לאחר שנבצר ממנה להביא את העד לישראל, נוכח סרוב הגורמים הממונים בצרפת.
2. באי כח המשיבים התנגדו בתוקף לבקשה זו והעלו שורת נימוקים ארוכה מדוע יש לסרב לבקשה זו בין סרוב כללי ובין סרוב בשלב זה של הדיון, בטרם מוצו לטעמם כל ההליכים הנדרשים עפ"י סע' 47 לחוק עזרה משפטית בין מדינות, ועל כן טרם בשלה השעה, לטעמם, להשתמש באמצעי זה שבעקרון צריך לשמש כחריג לכלל על פיו עדותו של עד תימסר בבימ"ש, על מנת שזה יוכל להתרשם באופן בלתי אמצעי מאותות האמת והשקר בעדותו של העד.
אפרט בקצרה את עיקר טיעוניהם של באי כח המשיבים, אף שלרוב מדובר בטיעונים חופפים זה לזה.
באי כח המשיבים ממקדים את עיקר השגתם באותה סוגיה של סרובו של העד להגיע למסירת עדות בארץ, כל זאת דווקא משום העובדה שעפ"י הדיווחים שקיבלו מהמבקשת, הביע העד נכונות מלאה ובלתי מסוייגת להגיע לארץ לצורך מסירת עדותו בבימ"ש, נכונות אשר הובעה ע"י העד לכל אורך הדרך, וסרוב הרשויות הממונות בצרפת הוא פועל יוצא של עומס עבודה המוטל על העד, טעם שאינו יכול להצדיק כלל ועיקר העדפת אותו אמצעי של עדות בוידאו קונפרנס.
באי כח המשיבים הוסיפו וטענו שהנימוק שניתן ע"י הרשויות הממונות בצרפת הוא נימוק מקומם ואינו מתיישב עם שורת הצדק ומשהסכימו הם על חיקור דין שנערך לעד בצרפת, היו צריכים להניח שהסכמתם זו משתרעת על פני כל ההליך המשפטי, לרבות הליך חקירת העדים בבימ"ש.
כמו כן, הפנו באי כח המשיבים לשורה ארוכה של החלטות ופסקי דין (אף כי מרביתם אינם זהים למקרה שבפניי, בין משום שהם מתייחסים להליכים אזרחיים ובין משום שדובר שם על חשש בעלמא שימנע מהעד להגיע לארץ או שמדובר בטעמים לא רלוונטיים, כגון חשש של עדים להגיע לישראל בכלל), ועתרו לביהמ"ש לאמץ את אותם כללים שנקבעו שם ולקבוע שבנסיבות הענין לא מתקיים טעם המונע מהעד להגיע לארץ ועל כן, יש לדחות את הבקשה בשלב זה, ולחייב את המבקשת למצות את נסיונותיה לשכנע את הרשויות הממונות בצרפת לאפשר לעד להגיע לארץ לצורך מסירת עדות, ולחילופי חילופין, עתרו הם לביהמ"ש להורות לעו"ד לברטוב, מנהל המחלקה לענינים בינלאומיים בפרקליטות המדינה, לפנות שוב למשרד המשפטים הצרפתי ולהדגיש בפניו את חשיבות העדת העד בבימ"ש בישראל והצורך לוודא מתן אישור לעד, כמי שמשרת את רשויות החוק בצרפת לסייע בידי בימ"ש בישראל לקיים הליך משפטי תקין.
3. סלע המחלוקת בין הצדדים אינו נוגע לסוגיית חיוניות עדותו של העד במשפטם של הנאשמים, ואינו נוגע לסוגיית רלוונטיות העדות או אף בקיומו של דין המתיר גביית העדות מחוץ לשטח מדינת ישראל, אלא שסלע המחלוקת מתמקד בשתי נקודות כמפורט להלן:
א. האם מתקיים טעם מוצדק המונע מהעד להגיע למסירת עדות בבימ"ש בישראל, או שמא המדובר בתרוץ דחוק שבא לעולם רק לאחר שהסניגורים דחקו במבקשת לזרז את הליכי זימונו של אורטגה למסירת עדות בישראל?
ב. האם הנאשמים רשאים לקבל לידיהם את התכתובת שבין הרשויות המוסמכות בישראל לבין הרשויות בצרפת בכל הנוגע לזימון העד, על כל התפתחויותיה של חליפת התכתבות זו, ועל הטעמים שהניעו את הרשויות הצרפתיות לסרב לבקשה זו.